תחשבו על המאמצים האדירים שאנחנו משקיעים כדי לזכור את העבר, לספר על העבר, לבכות על העבר, לשחזר את העבר, להתגעגע לעבר, לסבול בגלל העבר, לנתח את העבר, להבין את העבר.

אבל כשאנחנו כובלים את עצמנו אל העבר, אנחנו כבולים אל מה שכבר לא ניתן לשינוי, במקום להתחבר אל מה שיכול עדיין להשתנות. ואז זה מה שקורה:
אנחנו לא יכולים להיפרד מדעות ישנות, אף על פי שהן כבר לא רלוונטיות לחיינו. והתוצאה היא שאנחנו חסומים בפני למידה חדשה והתפתחות.
אנחנו לא יכולים להיפרד מדפוסי התנהגות, כמו התפרצויות כעס או רגישות יתר. והתוצאה היא המשך השיבושים במערכות היחסים.

אנחנו לא יכולים להיפרד מהאקס המיתולוגי, אף על פי שהיחסים אתו לא עלו יפה. והתוצאה היא שבגלל זיכרונות עבר אנחנו פוגעים בסיכויי העתיד.
אנחנו לא יכולים להיפרד מנעורינו. התוצאה היא שאנחנו ממשיכים להתנהג כפי שהתנהגנו בגיל הטיפש עשרה שלנו, ואנחנו לא מאפשרים לעצמנו לגדול ולהתבגר ולהכניס אל חיינו את העניין המתאים לניסיון שצברנו.

אנחנו לא יכולים להיפרד מהקשרים ההדוקים מדי עם אבא ואמא. והתוצאה היא שהמשקל העיקרי של הרגשת השייכות שלנו לא עוברת אל המשפחה שהקמנו.

למה אנחנו כל כך מאוהבים בעבר? כי העבר הוא המציאות היחידה שאנחנו מכירים. כל הזיכרונות שלנו באים מהעבר, כל מה שאנחנו יודעים בא מהעבר, כל ההרגלים והמנהגים ודפוסי ההתנהגות שלנו נולדו בעבר, כל הדעות וההשקפות, כל החלומות והתשוקות וכל התסביכים והחרדות נולדו בעבר. אין לנו שום דבר שלא התחיל בעבר. אז מה הפלא שאנחנו מאוהבים בו?

אמנם יש בעבר הרבה פינות כואבות. אבל אנחנו מכירים היטב כל פצע וכל שריטה, ולמדנו מזמן לחיות אתם. לכן, עם כל הכישלונות והאכזבות, העבר הוא אזור הנוחות שלנו.

אין בעבר הפתעות. העבר הוא הוודאות היחידה שלנו. לכן העבר נתפס אצלנו כעוגן בטוח, ונדמה לנו שבלעדיו נטבע. אבל בעצם אנחנו טובעים בגללו. כי עוגן לא רק מבטיח שלא ניסחף, הוא גם תוקע אותנו במקום, ומונע מאתנו להפליג למרחבים של ים האפשרויות. והצמדות לעוגן הזה היא עסקה מפוקפקת מאוד.
כל מה שיצר אותנו נמצא בעבר, אבל כל מה שאנחנו צריכים מכאן והלאה נמצא בעתיד. הריפוי נמצא בעתיד, הסיכוי נמצא בעתיד, השינוי נמצא בעתיד. ובעתיד נמצאות גם כל ההזדמנויות וההבטחות והתקוות.

משגים רבים עשינו עד לנקודה זו בחיינו, אבל אנחנו לא יכולים לתקן אותם. אנחנו יכולים רק ללמוד מהם. ולכל שיעור שנלמד מניסיון העבר יש ערך רק בשביל העתיד.

כדי להתחדש אנחנו צריכים לנוע אל העתיד, כדי לבנות אנחנו צריכים לנוע אל העתיד, כדי ליצור אנחנו צריכים לנוע אל העתיד.

כשאנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו אל העתיד אנחנו לא מתכחשים לחשיבות שלו בבניית אישיותנו. אנחנו רק מפסיקים לתת לו את הכוח לסחוב את כל הדפוסים שלנו גם אל העתיד. וכשאנחנו מניחים לו לנפשו אנחנו חופשיים לסלול את נתיב ההתפתחות הנכון לנו מכאן והלאה.

החלומות של אתמול הם השאלות של היום, והשאלות של היום הן השינוי של מחר. זה הכיוון שלנו, מאתמול אל המחר, מהחלומות את הגשמתם. אבל המעבר בתודעתנו מהחלום אל הגשמתו יכול להתרחש רק כאן ועכשיו, ברגע הזה. אז אולי נתחיל לחיות לגמרי בהווה?

לחיות בהווה פירושו להרגיש אחריות כלפי הסביבה שלנו כי היא שייכת לנו ואנחנו שייכים לה, להרגיש אחריות כלפי העתיד כי הוא שייך לכל הבאים מאתנו, וקודם כל להרגיש אחריות כלפי עצמנו כי קיומנו כאן הכרחי ומשמעותי.

אז זוהי סגירת המעגל: מבט אל העבר הוא מבט למטה אל מה שכבר לא קיים, אל מה שכבר לא נחוץ. מבט אל העתיד הוא מבט למעלה אל המסתורין והלא-ידוע שמצפה לנו. אבל גם זה וגם זה מתרחשים עכשיו, בכל רגע של חיינו. אז עכשיו הוא הזמן שבו אנחנו נפרדים מהעבר, ועכשיו הוא הזמן שבו אנחנו נערכים לעתיד.