פעם הכל היה פשוט כי החלטות זוגיות היו מתקבלות תמיד על ידי צד אחד, ואילו הצד השני ציית. היום החלטות זוגיות אמורות להתקבל במשותף. וזה כבר סיפור חדש לגמרי, כי זאת מיומנות מיוחדת שפעם לא היתה לנו, ושלא הבאנו אתנו בארגז הכלים שלנו. לכן זאת מיומנות שאנחנו חייבים לרכוש כמו כל מיומנות שאנחנו רוכשים במהלך חיינו.

אבל רובנו לא עושים את זה. ואז כשבני זוג צריכים לקבל החלטה שנוגעת לעתידם המשותף הם משתמשים, ברוב המקרים, בכלים ששימשו את הדורות הקודמים של החלטה חד צדדית. ההבדל הוא שאז כל אחד ידע את מקומו ואת תפקידו, וכל אחד ידע אם הוא המחליט או אם הוא המציית. והיום כל אחד רוצה להיות המחליט, וכל אחד מצפה שהשני יקבל את ההחלטות שלו.

והנה המקור לכאוס. זה אמור לגבי החלטות פעוטות כמו מי יקלח את הילדים, וכך גם לגבי החלטיות ענקיות כמו החלפת מקום מגורים, ניהול המשק הכלכלי והגישות החינוכיות: כל צד נאבק להשליט את הדרך שהוא מאמין ב ה, וכל צד מצפה שהשני יקבל את זה.

ומה לגבי הדרך שהשני מאמין בה לגבי המגורים או חינוך הילדים או ההתנהלות הכלכלית? זה פשוט: אם הדרך של השני שונה מהדרך שלי, מובן מאליו שהדרך שלו מוטעית, ומובן מאליו שמקומה בפח. וההמשך ידוע מראש: כל צד מנסה לכפות על השני את הדרך שלו, ואף צד לא מוכן לקבל את הדרך של השני. ובבית כזה אף אחד לא צריך לחיות.

לא הגיע הזמן להיפרד מכל הגישות הישנות האלה של "או אני או אתה", שהפילו כבר כל כך הרבה חללים והרסו כבר כל כך הרבה מערכות יחסים? לא הגיע הזמן להתוודע אל הגישות החדשות של "גם אני וגם אתה", שמציעות לשלב את שתי הדרכים הפרטיות לדרך משותפת אחת? לא הגיע הזמן להפוך את שיטת הפתרונות של "אני מרוויח ואתה מפסיד", לשיטת הפתרון המשותף של "גם אני מרוויח וגם אתה מרוויח"?

אז המקום הטוב ביותר להתחיל הוא בהתחייבות משותפת שאף אחד מכם לא יסכים לפתרון שבו השני מפסיד. אתם מפסיקים להילחם רק למען עצמכם ומתחילים להילחם גם למען השני. ואם תעמדו בהתחייבות האחת והיחידה הזאת, לא תצטרכו בעצם לשנות שום דבר נוסף.

ודבר ראשון, הגדירו כל אחד את הדבר החשוב לו ביותר בהצעה שלו, וזה לב המטרה שלו. למשל, מה הכי חשוב לכם בדירה החדשה שאתם רוצים: שתהיה מרווחת יותר? או קרובה יותר למקום העבודה שלכם? ומה הכי חשוב לכם בהתנהלות המשק הכלכלי שלכם: פיקוח על ההוצאות? או חשבונות נפרדים? ומה הכי חשוב לכם לגבי הגישה החינוכית: להבטיח לילדים גבולות ברורים? או לאפשר לילדים חופש גדול ככל האפשר?

כשאתם מגדירים את לב המטרה שלכם, אתם תמיד מגלים שהתנגדות הצד השני הרבה פחות נוקשה. כי אם למשל הצד שמדבר על גבולות לילדים יתמקד בסידור הצעצועים לפני השינה כדבר הכי חשוב לו, יהיה לצד השני הרבה יותר קל לקבל את זה.

הרעיון הוא שאף צד לא יקבל את כל מה שהוא רוצה, אבל כל צד ייצא מהמשא ומתן מרוצה כי הוא יקבל את הדבר שהכי חשוב לו. כי פשרה לא צריכה להיות מכאיבה אם כל צד יודע מה הדבר החשוב לו ביותר ויתמקד רק בו, ואם כל צד יעזור לצד השני להשיג את הדבר הזה.

וכשכל צד מראה לבן זוגו מאמץ מצדו למצוא פתרון שיקח בחשבון גם את הצרכים שלו, לכל צד הרבה יותר קל לוותר, כי כל צד יודע שהוא מוותר על משהו אבל מרוויח את מה שחשוב לו באמת.