תשעים אחוז מהמאבקים הזוגיים יכולים להיפתר אם כל אחד מבני הזוג יראה את הדברים גם בעיניים של השני. היכולת לראות את הדברים בעיניו של השני היא לב לבה של מערכת יחסים טובה. זוהי האינטליגנציה הרגשית הזוגית במיטבה, ומה חבל שאצל רובנו היא לא התפתחה במידה שתאפשר לנו להיות שותפים יעילים במערכת זוגית בריאה ושמחה.

לא מאמינים? קל מאוד להיווכח בזה בכל ויכוח, בכל מריבה, בכל הערה, בכל ביקורת, בכל תגובה, בכל התקף זעם או התקף עלבון: תמיד יש שם כעס על העמדה של השני ופסילת העמדה של השני. ועל מה כל אלה מצביעים? אלה מצביעים אך ורק על כך שכל אחד מבני הזוג רואה רק את הצדק של עצמו. וברור שאם כל אחד היה רואה גם את הצדק של השני בלי לפסול אותו, לא היו ריבים בעולם.

כי על מה יש לנו לריב עם אדם שצודק בכל דבר שהוא אומר או עושה? כי אם הוא לא היה מרגיש צודק, הוא לא היה עושה ולא היה אומר את זה. ולא משנה כמה אנחנו נרגיש שהוא טועה, הוא ימשיך להרגיש צודק. בדיוק כמו שלא משנה כמה הוא חושב שאנחנו טועים, בעיני עצמנו אנחנו תמיד צודקים במה שאנחנו עושים או אומרים, אחרת לא היינו עושים או אומרים את זה.

מבינים את הקושי הגדול בחיים ביחד? כל אחד מרגיש צודק במה שהוא עושה או אומר, ואף אחד לא זוכר שגם השני מרגיש צודק בכל דבר שהוא אומר ועושה.

ואחרי שאמרנו את זה, מובן על מה מדובר כאן? מדובר כאן על כך שלא השתחררנו עדיין מתפיסת המציאות המפוצלת של "אחד צודק ואחד טועה". וכדי לחיות ביחד בהבנה ובשלום אנחנו חייבים לפתח את תפיסת המציאות המשותפת, שבה יש רק שתי דעות לגיטימיות במידה שווה: כמו תפיסת היום והלילה כמציאות אחת, או החושך והאור כמציאות אחת, או הטוב והרע כמציאות אחת. כי לא יכולה להתקיים מציאות שהיא כולה יום, או כולה אור, או כולה טוב, ולכן ביטול של צד אחד מבטל גם את הצד השני.

רוצים ליהנות סוף סוף יחסים ממש טובים? אז קודם כל להפסיק לראות את היחסים שלנו כמציאות מפוצלת של "אחד צודק ואחד טועה", ובמקום זה להתחיל לראות את היחסים שלנו כמציאות משותפת שבה אחד חושב ככה ואחד חושב ככה. והצעד הראשון חייב להיות פיתוח יכולת לראות את המציאות בעיניים של השני - אינטליגנציה רגשית בזוגיות.

כל עוד אנחנו במציאות מפוצלת, ונמנעים משימוש באינטליגנציה רגשית בזוגיות שלנו, המבט שלנו יכול להיות רק שיפוטי. אין אפשרות אחרת. ואז תמיד השני טועה, תמיד השני לא מבין, הוא אף פעם לא זוכר נכון, אף פעם לא רואה נכון, אף פעם לא מקשיב. ולכן כל חד מאתנו אומר תמיד לשני: "אני לא הייתי עושה את זה אילו הייתי במקומך". לכן במציאות מפוצלת תמיד מתווכחים במקום לשוחח, תמיד מתחשבנים במקום לפתור, תמיד פוסלים אחד את השני במקום להקשיב זה לדעתו של זה.

כשנלמד לראות את הדברים גם בעיניים של השני, תמיד נאמר זה לזה: "במקומך גם אני הייתי חושב ככה". זאת ראייה של מציאות אחת משותפת גם אם השם שלו הוא כזה והשם שלה הוא כזה, גם אם הוא גבר והיא אישה, גם אם היא אוהבת את זה והוא אוהב את זה. זאת ראייה בוגרת של שני אנשים שמבינים שאם אחד הצדדים לא יתקיים, אין להם מציאות משותפת, ואז אין להם יחסים.

כשאתם מתבגרים אין ביניכם יותר אופציה שבו אחד מכם לוקח את כל הקופה והשני מפסיד את המכנסיים שלו. כשאתם מתבגרים האופציה היחידה שלכם היא גם וגם, עם הסדרים שונים של קצת מזה וקצת מזה, לפעמים זה ולפעמים זה. ועם גישה כזאת אי אפשר להפסיד.