הרעיון שכל התורות הרוחניות מנסות ללמד אותנו הוא אהבה. אתם לא מוצאים שזה מוזר שצריך ללמד אותנו לאהוב? האם אהבה איננה הדבר הטבעי לנו ביותר?

כנראה שלא, כי אילו היינו יצורים אוהבים, היינו אוהבים את אלה שאנחנו אוהבים גם כשאנחנו לא מרוצים ממשהו שהם עושים. כשהיינו מאוהבים ראינו בבן זוגנו רק את הטוב, זוכרים? ומה שקורה אחר כך הוא שכאשר אנחנו לא מרוצים ממשהו שהוא עושה, האהבה אליו מתנדפת. וזה בעצם כל הסיפור.

האם זה אומר שהאהבה עיוורת? לא, זה אומר שהאהבה עיוורת רק בעין אחת: בעין שרואה את הצדדים השליליים שלו. אבל האהבה רואה טוב מאוד את הצדדים החיוביים שלו.

ומה עם החולשות שלו? מה עם המגרעות שלו? מה עם החסרונות שלו? לב סגור לאהבה רואה רק את זה. לב אוהב לא מחשיב את זה, או מבין את זה, או סולח לו על זה. ובדיוק כך רואה גם הוא אותנו. כך התודעה האוהבת שבנו יוצרת עבורנו מציאות של אהבה. וזאת היתה המציאות שלנו אילו היינו מחוברים לתודעתנו האוהבת כל הזמן, ולא רק בתקופה הקצרה של ההתאהבות.

אבל אז קורה משהו, ודבר אחר נעשה חשוב יותר מהאהבה אל האדם האהוב: האהבה לעצמנו. אמנם אנחנו עדיין אוהבים אותו בזמנים של נינוחות או פיוס. אבל ברגע שהאהבה אליו מתנגשת עם הצרכים האישיים שלנו, עם הדרך שלנו, עם הדעות שלנו, עם ההרגלים שלנו ועם המחשבות והרגשות שלנו, כל האהבה הגדולה הזאת מתאדה.

זה קורה מכיוון שאנחנו מנתקים את החיבור עם תודעתנו האוהבת, ומתחברים עם תודעתנו האגוצנטרית. וכל המציאות שלנו משתנה. וכאשר שני אנשים מנסים ליצור ביניהם שיתוף דרך תודעתם האגוצנטרית, זה לא יכול להיות משהו אחר מלבד ברית נרגזת בין שני לבבות חורקים.

כשהתודעה האגוצנטרית שלנו שולטת בנו אנחנו מבחינים רק בחסרונות שלו וסלחניים לחסרונות של עצמנו, אנחנו מכחישים את התנהגויותינו השליליות או מפרשים אותן כהתנהגויות חיוביות, אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים בכל דבר שאנחנו חושבים ואומרים ועושים, אנחנו מצפים לתמורה על כל דבר שאנחנו עושים למענו, אנחנו מתאמצים לכפות עליו להעדיף את הצרכים שלנו על פני הצרכים שלו, ואנחנו משוכנעים שכל דבר שאנחנו מצפים לו מגיע לנו באופן אוטומטי.

גם כשאנחנו מאוהבים לא הכל מתנהל כמו שאנחנו רוצים. אבל הרצון לחיות בטוב עם האדם האהוב ולעשות אותו מאושר, חזק יותר מהרצון שהדברים ייעשו בדרך שלנו, ואז אנחנו מחפשים דרכים להתפשר, לוותר, להסתדר. וזה לא קורה עם תודעה אגוצנטרית.

האם אנחנו מבטלים את עצמנו כשאנחנו מאוהבים? ממש לא. להפך, אנחנו כוכבים מנצנצים בשמים. אנחנו טובים ונדיבים, אנחנו אוהבים ואהובים, ואנחנו גדולים מהחיים. אנחנו רק מבטלים את האגוצנטריות שלנו, כדי לאפשר ביטוי לאהבה שבנו.

אז האם אנחנו עשויים מחומרי אהבה? זה נתון לבחירתנו: או שנרשה לתודעתנו האגוצנטרית להעדיף את הצרכים האגוצנטריים שלנו, או שנבחר להקשיב לתודעתנו האוהבת.