כדי לקיים הוויה רוחנית עליך לחיות בשתי רמות של מציאות. במציאות הפרטית מתנהלים חיי היום-יום שלך באופן הגשמי ביותר. ברמה זו אתה מנהל את מאבקי הקיום כדי לספק צרכים של ביטחון, הנאה, כבוד, רושם, כוח ושליטה.
מציאות זו שייכת רק לך. המִשׂרה שאתה מאייש, הילדים שאתה מגדל, השותף שאתה אוהב, הכורסה שעליה אתה יושב, החלומות שאתה חולם, החשבונות שאתה משלם, אלה כולם מרכיבי המציאות הפרטית שלך. לכל אדם מציאות של חשבונות וחלומות וכורסה משלו, המעניינת רק אותו והחשובה רק לו.
במציאות פרטית זו אין לך שותפים, ואתה אינך שותף במציאות הפרטית של זולתך. זוהי מציאות של צרכים אישיים, וצרכים אישיים של אדם אחד אינם מתחברים עם הצרכים האישיים של אדם אחר. אלה שייכים לעולם האגו של כל אחד. לעתים קרובות הם אף מתנגשים אלה באלה.
לכן, ברמת המציאות הפרטית אין מפגש אמיתי בינך ובין הזולת. כן, אתם יכולים בהחלט לכרות ביניכם ברית של צרכים משותפים. וכך אכן כולנו עושים. שניכם רוצים לקבל משהו אחד מהשני כדי לקדם משהו ששניכם רוצים.

ברית האשליות

ברית כזאת יכולה להחזיק מעמד הרבה זמן בתנאי שיש שוויון בין מה ששניכם מקבלים זה מזה. אבל היא תקרוס ברגע שאחד מכם ירגיש שהוא נותן יותר, או מקבל פחות. וזאת נוסחת הכישלון של כל המערכות הזוגיות.
מציאות פרטית זו היא הממד הגשמי האגואיסטי של קיומנו. ערכה יכול להיות גדול להתפתחותנו אם היא מהווה אמצעי להשגת מטרותינו הגבוהות. כלומר, אם אנחנו רוצים לקבל כל מה שהעולם מציע לנו כדי לחזק את יכולת הנתינה שלנו.
אבל כשהמציאות הפרטית מפסיקה להיות אמצעי והופכת להיות המטרה עצמה, כלומר כשאין לנו דבר מעבר לרצוננו להיות עשירים, חזקים, שולטים, אהובים ומוערכים - אנחנו מקבעים את עצמנו במיקום הנמוך ביותר של הוויה גשמית אגוצנטרית.
התחברות להוויה רוחנית מחייבת אותך להיות מודע גם למציאות הפרטית שלך, וגם למציאות המשותפת שכולנו חלקים ממנה. את החיבור עם המציאות הפרטית שלך אתה מרגיש כל הזמן. את החיבור עם המציאות המשותפת אתה צריך לפתח. זה לא טבעי לנו, בהיותנו מטבענו יצורים אגואיסטים לגמרי.

יחד עם חוקי הטבע

פיתוח תפיסה של השתייכות לעולם השלם היא העבודה הרוחנית שלנו. זה דורש מאתנו לתקן את הכלים האגואיסטים שלנו, ולהפוך אותם לכלים אלטרואיסטים. זאת עבודה שנעשית בשלבים:
בשלב הראשון אנחנו מכירים באגואיזם שלנו וברצון לקבל רק לעצמנו. לשם הדמיה, זה הצד השמאלי שלנו.
בשלב השני אנחנו מכירים ברצון שלנו לתת. לשם הדמיה, זה הצד הימני שלנו.
בשלב השלישי אנחנו מציבים את עצמנו באמצע, בין שני הרצונות האלה. זה האזור הנייטרלי שלנו, שבו אנחנו יכולים לחוות את המאבק המתמיד בין שני הרצונות בכל עוצמתו.
בשלב הרביעי אנחנו מלמדים את עצמנו להשתמש בשני הצדדים: לאפשר לרצון לקבל להביא לנו את שפע העולם, ואז לאפשר לרצון לתת להעניק את שפע העולם שעובר דרכנו.
את ההתפתחות הרוחנית תרגיש כחוויה גוברת והולכת של שייכות למשהו גדול ממך וגדול מכל אדם אחר, משהו נצחי שתמיד היה ותמיד יהיה, משהו שכולל בתוכו את כל המציאויות האישיות של כולנו.
זה האין-סוף, ועם תפיסת השתייכותך אליו אתה מאשר לעצמך את חלקך בכל האנושות, בכל סדרי הטבע, ובכל החוקים האוניברסליים המפעילים אותו. ועם חוויה פנימית כזאת אין לך ברירה אלא להרגיש מחויבות לכל היש.

מפגש בין נשמות

לעולם לא תרגיש בודד כשתחווה את השתייכותך לכל מה שיש. לעולם לא תרגיש חסר ביטחון כשתחווה את הכוח הגדול הזה שהולך אתך תמיד. לעולם לא תרגיש חסר כשתחווה את כל השפע שהכוח הגדול משפיע.
בְמקום שיש התרכזות סביב צרכים אישיים - יש הפרדה, יש שיפוט, יש ביקורת ויש חשיבה צרה וסגורה. במקום שיש תחושת חיבור עם הקיום המשותף - יש קבלה, יש סובלנות ויש חשיבה פתוחה ומאחדת.
מפגש בינך ובין הזולת יכול להיווצר בשתי דרכים: הראשונה היא דרך השיפוט שלך ושלו, שיוצר הפרדה, יריבות, התחשבנות, תסכולים. השניה היא דרך המטרות המשותפות. אינך חייב לאהוב אותו. די בהבנתך ששניכם מהווים חלק מעולמכם המשותף. הבנה כזו תפתח מאליה את ערוץ האהבה לנשמתך, ומשם תוכל להביט בכל אדם בעיניה של האחווה האנושית.
מודעות רוחנית היא אם כן נקודת האיזון בין אהבה עצמית ובין האהבה לקיום. כאשר אתה חווה שתי אהבות אלה בעת ובעונה אחת, אינך יכול עוד להפריד ביניהן. האחת מאפשרת לך לקבל את השפע, השניה מאפשרת לך להעניק את השפע.
אתה חווה תחושת אחריות לקיומך שלך: לבריאותך, לנכסיך, לבני משפחתך, לקידומך, ולכל מה שחשוב לך בעולם הגשמי. ויחד עם זה אתה חווה תחושת אחריות לכל מה שקיים אתך וסביבך, ולכל מה שיהיה קיים אחריך.
ועם הרגשת אחריות שלמה כזאת לכל היש, דבר אינו נפרד עוד ממך. הגעת למקור שבו הייחודיות של כל אחד מקבלת ביטוי בתרומתו לכלל, ולא בהבדלת עצמו מהכלל. וכשכל מפגש אנושי הופך להזדמנות לתת משהו מעצמך, תגלה שרק הדבר הזה נותן לקיומך ערך ומשמעות.