הסיבה העיקרית לכך שהמציאות של רובנו אינה מכילה את ממד הרוח היא הזדהותנו המופרזת עם גופנו. אנחנו חיים בנורמות הסוגדות לגוף, ותשומת הלב של רוב האנשים ממוקדת בסיפוק צרכיו. הוויית הגוף כופתת אותנו לכל מה שקשור לגוף, והופכת את חיינו לעיסוק מתמיד בחלק הגשמי של הווייתנו.
כל עוד הרוח מובילה, הגוף הולך אחריה, משרת את מטרותיה ומאפשר לה להתנסות בעולם החומרי. אבל כאשר הגוף מוביל, הרוח משתתקת נכלמת.
הגוף תופס מקום מרכזי בכל תפיסותינו ותוכניותינו ומאמצינו. בזמן הקצר שהוקצה לו לחיות הוא מחפש גופים אחרים שיהיו לו לחברים ולאויבים. ביטחונו היא דאגתו העיקרית, נוחותו היא המגמה העיקרית שלו, וכל מבוקשו הוא לחפש תענוג ולהימנע מכאב.
מה אנחנו לא עושים כדי שהגוף יהווה חלון ראווה אטרקטיבי ככל האפשר! מה אנחנו לא תולים עליו, איזה צבע אנחנו לא מורחים עליו, איזה סבל אנחנו לא מוכנים לקבל על עצמנו כדי לטפח אותו.
ההערצה ההמונית לגוף הביאה לעולם תעשיה עתירת ממדים ורבת שלוחות, המספקת לנו אמצעים לקשט את גופנו בבגדים, בנעליים, בתכשיטים, באיפור, בעיצוב שיער, בקעקועים, בתלישת שיער, בטיפוח ציפורניים.

תרבות הציפורניים והסיליקון

תעשיה נוספת, בעלת ממדים לא פחות אדירים, מספקת אין-ספור צורות של מזון לגוף. בצדה משגשגות תעשיית הדיאטות כדי לסלק את שיירי העודפים, ועוד תעשיה המספקת שירותי בריאות כדי לתקן את הנזקים.
תעשייה אחרת מציעה שפע אפשרויות לפיתוח הכושר של הגוף, ותעשיית השיפוצים מציעה מתיחות, שאיבות, ניפוח, הקטנה ושינוי צורה.
את כל החגיגה הזאת מובילה תעשיה המספקת את עינוגי הגוף. שליחיה חולשים על כל ערוצי הגירוי במטרה לגרום לאברי גופנו לרעוד ולרטוט ולפרכס מתענוגות של מין, זלילה, בילוי, נסיעות, ועד למגוון ההתמכרויות לאלכוהול, למזון, לסיגריות ולסמים.
ליד צורכי הגוף תובעים את שלהם גם צורכי האגו: שגשוג, כבוד, הצלחה, עמדה, יוקרה, רושם, כוח, שליטה, הצטיינות, התבלטות. צרכים אגוצנטריים אלה שואבים אליהם את כל משאבי האינטליגנציה כדי שהיא תציע את הדרכים להשגתם: תנאים טובים, כסף, תפקיד, תואר, יוקרה, קשרים חברתיים. ועל כך אמר הרמח"ל: ''גזרה החוכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו, מנשמה שׂכלית וזכה, וגוף ארצי ועכור''.
מה היה לפני ההתחלה
אבל הגוף והאגו אינם אתה. הגוף איננו אלא משכנה הזמני של הרוח, והאגו הוא משרתו. את כל חיותו שואב הגוף מהרוח. אין לו חיים משלו, והרוח היא שנותנת תחושה לחושים ותנועה לאברים. בלי שהרוח תפיח חיים בגוף דבר לא יפעל בו, והוא לא יהיה אלא חתיכת חלבון חסרת תנועה. הלב לא יפעם, הדם לא יזרום, האברים ישותקו, החושים לא יקלטו דבר, האינסטינקטים ייעלמו, ושום תחושה או רגש לא יתקיימו.
אכן, המפגש הגורלי בין הזרע והביצית של הוריך היה הרגע שבו החל גופך להיווצר. מאותו רגע החל גופך לספוג חומרים מהאדמה, מהאוויר, מהחי ומהצומח, וכך הוא ימשיך לעשות עד ליום שבו הוא יחזור אל המקום שממנו בא.
אבל האמנם החיים שבך נוצרו ברגע הזה של מפגש הביצית והזרע? האם קודם לא היה דבר? האם הביצית והזרע לא נשאו בתוכם, עוד לפני שנפגשו, את כל המפה הגנטית שתתווה את קיומך? האם הם לא נשאו את כל מטען הדורות שמאחוריהם? ואיך הצטרף אל המפגש בין הביצית והזרע גם ניצוץ החיים?
האני שלך לא נוצר מאין. שום דבר אינו יכול להיווצר מהאין. האני שלך נוצר מיש, מאותה נשמה אוניברסלית שכולנו באנו ממנה, ושנותנת לכל אחד מאתנו את רוחו וקיומו. כדי שמשהו או מישהו יפיח בך חיים, הוא חייב להיות קיים לפניך. זה היגיון שלא ניתן לסתור אותו. הרוח האוניברסלית שממנה באו חייך היתה קיימת אם כן לפני רגע הפרייתך, והיא תהיה קיימת לאחר שגופך יימק יחד עם כל הגופים שאתה רואה סביבך. ובתוכה תהיה קיימת תמיד גם הרוח הפרטית שלך.

להזדהות עם החיים

כל אחד יודע באיזושהי רמה של תודעה שהנו הרבה יותר מאשר גוף בלבד. אתה לא חושב בוודאי שאתה, על כל ישותך המורכבת, על כל הדברים שאתה חושב ומרגיש וחווה, אינך אלא כליות וריאות וכבד וקיבה ומעיים המכוסים בציפוי של עור. הפיזיקאי המהולל סטיבן הוקינג מחובר זה שנים רבות אל גוף מנוון ומשותק לחלוטין, ועדיין הוא מגדולי המדענים של דורנו. בלי שיוכל להניע אפילו את אצבעותיו או להפיק קול מגרונו, הוא מרצה וכותב וחוקר ומתווה דרכי חשיבה למדע העתיד.
שאל אנשים שעברו אירוע מוחי, ושגופם אינו משרת אותם ואינו נשמע להם עוד, אם הם מרגישים שהנם פחות הם עצמם, והם יכחישו זאת נמרצות. כאשר ציפה סוקרטס למותו לאחר שגמע מכוס התרעלה, שאלו אותו תלמידיו העצובים מדוע מצב רוחו כה מרומם כשהוא עומד להשיב את נשמתו לבורא. והוא אמר להם: "עכשיו אני כבר לא מרגיש את רגלי אבל אני עדיין חי. עכשיו אני כבר לא מרגיש את ידי אבל אני עדיין חי. עכשיו אני כבר לא מרגיש אף אבר בגופי אבל אני עדיין חי. עכשיו אני יודע שאני לא כל אלה".
הגוף אינו אלא החלק המתכלה וחולף של ההוויה האנושית. סימן ההיכר שלו הוא ארעיות. עלומיך ויופייך, וכל מה שאתה מטפח ומתגאה בו, נמצאים בתהליך עקבי של דעיכה, גסיסה והיעלמות אל האין. אם אתה מזדהה עם הגוף, אתה מזדהה עם משהו שנמצא בתהליך התבלות מתמדת ובלתי פוסקת, מרגע הולדתך עד שיגווע למות.
לעולם לא תוכל להרגיש ביטחון כל עוד תאמין שאינך אלא צרור אברים הנמצא בתהליך עקבי של הזדקנות, קמילה והתנוונות. לעולם לא תוכל להרגיש רווחה פנימית כל עוד תזהה את עצמיותך עם משהו שמאבד מדי יום מחִנו וזהרו בדרכו למפגש עם הקץ.
כל עוד אתה מתרכז בגופך ובתדמיתך, אתה מזדהה עם דבר שאין בו חיים. ואילו הרוח נושאת את חותם החיים הנצחיים. העצמי הרוחני הוא החלק החי שבך, ודבר חי אינו יכול למות.