רוחניות מחברת אותנו עם החוקים של סדרי בראשית. היא המקור והתכלית, היא המהות והמשמעות, והיא שׂרועה לנצח תחת השמים. אין בה דבר זולת הפשטות, ואין היא מכירה דבר זולת האמת. היא הדבר היחיד שקיים, ואנחנו קיימים כדי לקיים אותה על מנת שהיא תקיים אותנו.
הרוח אינה נראית לעין, אבל היא מתגלה בכל תופעה בחיים שמשמעותה היא אחדות. היא מתגלה ברגע שבו אתה מביט בעיניו של אדם, ויודע ששניכם מרגישים אותו דבר. היא מתגלה ברגע שאתה עושה משהו שגורם לזולת לקרון משמחה. היא מתגלה ברגע שבו מישהו מתייחס אליך ואתה מתייחס אליו, ושניכם מודעים זה לקיומו של זה. כפי שכתב זאת כה יפה המשורר רומי: "מחוץ לכל המושגים של טוב ורע ישנו שדה. האם תפגוש אותי שם?"
על סוקרטס אמרו שהוא לא בא מאתונה, הוא בא מהעולם. אתה ואני הננו שני היבטים של מציאות אחת, מאוחדת וחובקת כל. באחדות לא מתבטלים הבדלים. כדי שדברים שונים זה מזה יתאחדו, אין הם חייבים לטשטש את זהויותיהם האינדיווידואליות. באחדות מתבטלת רק ההפרדה ביניהם, רק הבדלי הערך והחשיבות. ואז מתגלה שהכל הוא דבר אחד.
הרוח אינה פוחדת מסתירות, מכיוון שהיא יודעת שכל הניגודים מדומים. אמונה וכפירה, קודש וחול, שלום ומלחמה, הם ניגודים רק למראית עין. האם קרח ואדים הם שני דברים שונים? האם יש הפרדה בין אהבה ושנאה? בין כעס וסליחה? בין כאוס וסדר? בין יום ולילה? מתי נגמר הלילה ומתחיל היום? אלה לא שני דברים, אלא אותו דבר עצמו, שיש לו תכונות להיות כך וגם כך. כל שינה יכולה להפוך ליקיצה, וכל חוסר הבנה יכול להפוך להבנה.
הרוח נמצאת באותה רמה שבה מתרחשים שינויים בלתי מוסברים. במקום זה הופך הלא-חומרי לחומרי, הזמן הופך למרחב והמסה הופכת לאנרגיה. במקום זה מתחברים לדבר אחד החומר עם האינטליגנציה, ההכרה עם הצורה, הרצון עם מי שרוצה אותו. שפינוזה קורא לרוח האדם ספר הברית האמיתי של דבר אלוהים, כי בה מצוי כל מה שאנחנו צריכים לדעת כדי להיות בני אדם.
הרוח היא אותו "דייר פנימי" שעליו אומרת האופנישדה ההודית: "אי אפשר לראותה בעיניים אבל מכוחה רואות עינינו, אי אפשר לשמוע אותה באוזניים אבל מכוחה שומעות אוזנינו, אי אפשר להכירה באמצעות ההכרה אבל מכוחה ההכרה יודעת".
הפנים והחוץ הם אחד
רוחניות היא ניגודם של האגוצנטריות, של האגו, של האנוכיות, של חוסר סובלנות, של חוסר הגינות, של חוסר שוויונות, של חוסר אנושיות. רוחניות ואגוצנטריות הן שני הקצוות של קיומנו, ובין שני מישורי הוויה אלה ניתן לכל אחד מאתנו לבחור.
כמו הים המחולק לשתי ביוספירות גדולות, הביוספירה המוארת והביוספירה החשוכה, גם אתה יכול לבחור בין הוויה מוארת המאפשרת לנו לראות איש את רעהו כרֵע וכאח, ובין הוויה חשוכה שבה איש אינו רואה אלא את עצמו מבעד למראה המעוקמת.
אתה עובר לממד הרוחני כאשר אתה מקבל כל אדם אחר כחלק בלתי נפרד מהשלמות, ולכן גם כחלק בלתי נפרד ממך. קבלה זו תנטרל את כל המחשבות השיפוטיות שאתה רגיל למקם בראשך. ייתכן שהתנהגותו לא תמצא חן בעיניך, אבל אתה מבין שמנקודת ראותה של השלמות, קיומו של כל דבר הכרחי, על מנת שהשלמות תהיה שלמות. המכוער חייב להתקיים כדי שיהיה יופי, והרשע חייב להתקיים כדי שתהיה אצילות נפש.
זוהי ראייה שתופסת שהפְנים הוא אחד עם החוץ, שהיחיד הוא אחד עם הכלל, שהחלק יודע את השלם שממנו בא. תדע שהגעת אל סף המודעות הרוחנית כאשר תתחיל לראות בעת ובעונה אחת גם את אחדות הגורל האנושי, וגם את חלקך בו.
אנחנו מתקרבים אל המדרגה העליונה בפיתוח מודעות רוחנית, ומתחילים להשתמש בשׂכל השלם, שמציע לנו תבונה שלמה. הסרנו מגבלות: אנחנו לא מגבילים את ידיעת עצמנו, ואנחנו לא מגבילים את המודעות שלנו. לא נותר לנו אלא להתחבר עם השלמות, שבה מצוי מעיין החיים ומקור החוכמה.
שינויים אדירים נארגים במודעות המין האנושי. יותר ויותר אנשים מפנימים את הרעיון שהרוח יכולה להשפיע על המציאות הגשמית, ועל כן הרוח היא ההתחלה של הכל והתכלית של כל דבר. מסע הנשמה שאליו יצאנו מונַע על ידי צו פנימי שתובע את מימושו. הוא חזק מאתנו, וככל שאנחנו נשמעים לו, מתחיל טבענו הרוחני לגלות את סודותיו. פריצת הדרך הרוחנית מתרחשת כשאתה רואה בכל אדם אחר אובד דרך כמוך, המחפש כמוך את השער לקיום בעל ערך בממד גבוה יותר. הפדות שלו תלויה בקבלתך והפדות שלך בקבלתו.
כשאתה לומד לזהות אצל הזולת את העצמיות המוגשמת שאליה הוא עדיין לא הגיע, כל מפגש מספק לך הזדמנות לפרוץ את גבולות שניכם, ולעבור יחד אתו לממד הגלוי והבהיר שבו מתרחש נס האחווה. אלה הם רגעי התגלות שבהם אתה רוקד את עצמך לתוך ספר החיים, עד שפעמוני הרוח יהדהדו בקצב אחיד עם פעימות נשמתך.
רוחניות שמים וארץ
כולנו חווים מדי פעם הלוך נפש של התעלות רוחנית בלי שנבין את משמעות הדבר. זוהי אותה חוויה מרוממת הפוקדת אותנו ברגע של חיבור בינינו לבין אדם אחר. ג'ים לובל, מפקד אפולו 8, שהיתה אמורה לנחות על הירח אך לא הגיעה אליו בגלל תקלה, מספר על אותו ערב חג המולד הבלתי נשכח בשנת 1968: ספינת החלל החלה להקיף את הירח, ושלושת חברי הצוות, ויליאם אנדרס, פרנק פולמן והוא עצמו, עמדו לשדר בטלוויזיה ברכת חג לאומה האמריקנית שצפתה בהם בנשימה עצורה.
לא היה לו מושג מה לומר בשעה כה יוצאת דופן. ואז, בהשראת פתע, הוא פתח את ספר בראשית וקרא: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".
ואומה שלמה, שהיתה מרותקת אל מרקעי הטלוויזיה בצפיית שיא חסרת תקדים, התאחדה במעין חוויה דתית, ומאמינים ולא מאמינים התלכדו באהבתם לשלושת הטייסים המתווים מפה חדשה לאדם בדרכו אל החלל.
רוחניות בעציץ
הלוך נפש רוחני אנחנו חווים בשעה של התפייסות, ברגע של סליחה, או כאשר אנחנו יודעים שעשינו משהו מאוד נכון, כפי שאני חוויתי במפגש שלי עם אביטל. זה כמה שנים אני נוהגת לבקר במספרה מסוימת באופן סדיר.
יום אחד הגיעה פקידת קבלה חדשה, אביטל שמה, נחמדה וחביבה. הבעיה היתה שהיא אהבה מאוד מוזיקה מחרישת אוזניים, ואילו אני, אם יש דבר שגורם לי למאוס בחיים הרי זו מוזיקת תופים רעשנית. מהר מאוד הפך כל ביקור שלי במספרה למאבק סמוי ביני לבינה, שבו אני מבקשת ממנה באדיבות להנמיך את המוזיקה, היא נענית באדיבות ומנמיכה, אבל ברגע שאני פונה ממנה היא חוזרת ומגבירה את העוצמה.
הכעס הטריד אותי במשך כל השבוע. בוקר אחד, בעודי עושה את דרכי למספרה, הוצפתי במחשבות זועמות: "איזו חוצפה! מה היא חושבת לעצמה? אני לקוחה קבועה, אני משלמת במיטב כספי, מגיע לי יחס אחר".
האין אלה בדיוק אותן מחשבות שגם אתה היית חושב בנסיבות כאלה? ככל שהתקרבתי אל המספרה, התחזקה בי ההחלטה שזאת תהיה הפעם האחרונה. אם היא תאלץ אותי לסבול פעם נוספת, אעבור למספרה אחרת.
ואז, על מפתן הכניסה, עצרתי לפתע, ומתוך הכעס שאלתי את עצמי: מדוע בעצם היא מתנגדת? שאלה זו העבירה אותי בבת אחת מכעס לחיפוש הבנה, וכעסי התנדף כמו עשן ברוח. עדיין לא היה לי מושג מדוע היא עושה זאת, אבל זה לא היה חשוב. השאלה היתה חשובה. היא חילצה אותי ממנהרת הצרכים האישיים שלי, והעבירה אותי למרחב שבו גם הצרכים שלה היו עובדה קיימת, אם ידעתי מהם ואם לא.
במקום להיכנס למספרה המשכתי לעבר חנות פרחים סמוכה וקניתי עציץ קטן, הצמדתי אליו פתק ורשמתי עליו: "לאביטל, סליחה על החיים הקשים שאני עושה לך בגלל המוזיקה". חזרתי אל המספרה והנחתי את העציץ על שולחנה. היא קראה את הפתק בפה פעור. ואז, עם לחלוחית בעיניה, ניגשה אלי וחיבקה אותי. שתינו היינו נרגשות, היא בהכרת תודה ואני בהרגשה שפעלתי נכון.
מאז לא הייתי צריכה שוב לבקש ממנה להנמיך את עוצמת המוזיקה, היא עשתה זאת ברגע שנכנסתי. יום אחד היא הציעה לי שאביא אתי דיסק מהבית כדי שנשמע יחד את המוזיקה האהובה עלי. ומאז, בכל ביקור שלי התמוגגו הספרים הצעירים, המעוטרים פירסים וקעקועים, שגדלו על מוזיקת "טראנס" ו"האוז", מצלילי גלוריה וקיריה ולאודטה דומינום של מוצרט.
ייתכן שאתה חושב שנכנעתי או שביטלתי את עצמי, אבל הרי לא ויתרתי על דרישתי. נהפוך הוא, חזרתי עליה. לא זו בלבד, גם השגתי מה שרציתי, וזאת עם היחס הפשוט ביותר: גיליתי הבנה לא רק לקושי שלי, אלא גם לקושי שלה לכופף את רצונה מול רצוני.
וזה הדבר היחיד שהיה דרוש לה. שעה ארוכה לאחר מכן אהבתי את עצמי משום שנהגתי כגדולה. וכדי שהשיעור לא יאבד, חרטתי בתודעתי הוראה לזכור בכל מצב, שאם אני לא מרוכזת רק ברצון שלי, תמיד אני משיגה מה שאינני משיגה במאבק או בכניעה.