באחד הימים, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, נסע ברחובות תל אביב ידיד טוב שלי, איש תם ונעים הליכות. היה זה בערב סוכות, והוא מיהר להגיע הביתה לפתח-תקווה לפני כניסת החג. הרחוב היה שומם מאדם. לפתע ראה אישה מבוגרת עומדת לבדה, ועל המדרכה לידה מונחת קופסה גדולה. ניכר היה בה שהיא מחכה למונית, אבל מעטים היו הסיכויים לראות מונית באותם ימים שבהם רוב המכוניות הפרטיות והציבוריות היו מגויסות.
ידידי עצר לידה והציע לקחת אותה לביתה. היא נכנסה למכוניתו בהקלה, והוא הכניס את החבילה הענקית לתא המטען. בדרך סיפרה לו שמכשיר הטלוויזיה שלה התקלקל, ועתה היא מחזירה אותו לאחר התיקון, והיא מאושרת שלא תצטרך לבלות את החג לבדה באמצע המלחמה בלי טלוויזיה. הם הגיעו לבית מגוריה, ידידי סייע לה להכניס את הטלוויזיה לדירתה ונסע לדרכו.
כאשר הגיע לביתו, שעה קצרה לפני כניסת החג, סיפר על ההרפתקה הקטנה לאשתו. "והשארת אותה לבד?" הגיבה אשתו בתדהמה, "איך יכולת? אולי יש לה בן מגויס?" והיא ציוותה עליו לחזור אל האישה ולהביאה אל ביתם.
ידידי הצייתן עשה שוב את הדרך לתל-אביב, צילצל בדלת דירתה של האישה המופתעת, ואמר לה בהתנצלות שאשתו אינה מאפשרת לו להיכנס הביתה בלעדיה. היא התחילה להתווכח, אבל הוא הפסיק אותה ואמר שהחג עומד להיכנס, והוא שומר מסורת, ואין זמן לוויכוחים, אז בבקשה שתבוא אתו. מבולבלת מעט נכנסה האישה למכונית, והם הגיעו לבית המשפחה ממש דקות לפני כניסת החג. אישה זו, שהיא אמו של איש טלוויזיה ידוע ואלמנתו של שחקן תיאטרון ידוע, היתה מאז ועד יום מותה אורחת קבועה מדי שנה בסוכה של המשפחה.
סיפור זה שמעתי ממנה עצמה, כאשר התארחתי גם אני בסוכתם של ידידי, ואני נזכרת בו תמיד כשאני מחפשת דוגמה לגישה מצפונית של אדם רוחני. רוב האנשים, כולם ישרֵי דרך ושומרי חוק, היו חולפים על פניה של אישה זו בלי לעצור, משוכנעים שאין זה מעניינם ואין זה מתפקידם. ייתכן שכמה מהם היו עוצרים ומציעים לקחת אותה לביתה.
אבל האם היה עולה על דעתו של מישהו להזמין אותה לביתו? ואילו ידידי פעלו על פי צופן התנהגות שונה, שמקורו איננו בחוק חיצוני או בנורמה חיצונית, אלא בצו פנימי.
זה ההבדל בין מוסר, המהווה אוסף של הסכמות שבני אדם יוצרים ביניהם, ובין מצפון, שהוא מערכת ציוויים המובנית בפיגומי מהותנו. המוסר אמור לשמש לנו מפת התנהגות כדי שנפעל על פי כללים המבחינים בין טוב ורע, אבל המציאות מראה שכללים באשר הם אינם מביאים תועלת, כאשר בני האדם שאמורים לקיים אותם אינם מקבלים סיוע ממצפונם.
אפשר לתמצת את ההבדל למשפט אחד: איש המוסר יודע שאסור לגנוב, איש המצפון לא יגנוב.

אוסף היתרים ואיסורים

חוקים וכללי מוסר נועדו לאפשר לנו לקיים הסכמה בינינו לגבי התנהגות נכונה ולא נכונה: לא להרוג, לא לשקר, לא לגנוב, לא לחמוד, לא להוציא דיבה. אבל אם כולנו מסכימים עליהם, מדוע כל כך הרבה אנשים מרמים זה את זה? מדוע כל כך הרבה אנשים בוגדים זה בזה? מדוע כל כך הרבה אנשים מפירים חוקים? מדוע יש מלחמות? מדוע כל אחד משקר?
אילו היינו מחוברים למצפוננו לא היינו זקוקים לשום כללים חיצוניים, כי ציוויי המצפון הפנימיים היו מספיקים כדי להציע לנו התנהגות נכונה בכל מצב. לכן כללי המוסר נועדו מלכתחילה לבני אדם שאינם מחוברים למצפונם.
האגוצנטרי מונחה על ידי טובת עצמו, ולא על ידי רגש חובה ואחריות. לכן דרושים לו חוקים חיצוניים שישמשו עבורו תמרורי התנהגות. אבל שום כללים חיצוניים אינם יכולים להחליף עמדה פנימית אצל אדם שאינו מחובר לקוד המצפוני שלו. ועובדה היא שאת רוב כללי המוסר המקובלים אנחנו מפירים כאשר הם מתנגשים עם הצרכים האגואיסטיים שלנו. לכן חברה אגוצנטרית אינה מצליחה לקיים כללים משותפים שכולם יעמדו בהם.
כולנו מפירים את כללי הנורמה המוסרית, גם אלה בינינו המצהירים שאינם משקרים לעולם או שאינם פוגעים באיש. כולנו משקרים כאשר אנחנו רוצים להגן על הדימוי שלנו או כאשר אנחנו רוצים להימנע מעונש, כולנו מוציאים דיבה על זולתנו, כולנו מנצלים איש את רעהו. הרבה מאתנו עוברים על החוק ואחר כך מחפשים עורכי דין מפולפלים שיגנו עליהם.
שאל את עצמך מה היית עושה אילו ישבת בערב במושב האחורי של מונית בנסיעה מחוץ לעיר, ולפתע אתה מגלה מזוודה מונחת לידך. אתה פותח אותה והנה היא מלאה בשטרות כסף. האם היית מוסר אותה למשטרה?
קרוב יותר לוודאי שראשך היה מתחיל לפעול בקדחתנות בחיפוש הצדקה לשמירת הכסף אצלך: "הכסף שייך בוודאי לאדם עשיר וזה לא יחסר לו", "רק אדם מושחת מחזיק אצלו סכומים כאלה", "הכסף בוודאי שייך לעבריין", "בעולם שלנו כל אחד צריך לדאוג לעצמו", "איש לא היה מחזיר לי את הכסף אילו אני הייתי מאבד אותו", "גם בעל המזוודה לא היה מחזיר את הכסף אילו הוא היה מוצא אותו", "כנראה שלחו לי את הכסף מהשמים", "אני לא צריך להיות אידיוט".

תכתיבים במקום הכרה

כל עוד האיסורים המצוּוים עלינו נובעים לא מהכרה פנימית אלא מתכתיבים חיצוניים, קיומו של החוק אינו מובטח מצד איש מאתנו, ולכן הוא דורש אכיפה על ידי מערכות מסורבלות ויקרות של משטרה, בתי משפט, עורכי דין ובתי כלא.
גם אם אתה שומר חוק, כל עוד אתה פועל מכוחם של כללים חיצוניים בלבד, אתה חי בקונפליקט מתמיד עם קולות פנימיים המסיתים אותך לנהוג אחרת, ואמת המידה המוסרית אינה אלא ביטוי של כושר העמידות שלך בפני פיתויים אלה, ושל כושר התחבולה של שכלך להמציא לך תירוצים והצדקות.
מוסר הוא נורמה התנהגותית המקובלת אך ורק בקבוצה מסוימת ובתקופה מסוימת. הוא שונה מחברה לחברה ומתקופה לתקופה, והוא נכון רק כאן ועכשיו. זוהי מערכת חוקים שאמורה להסדיר אורחות חיים בין בני אדם החיים בחברה אחת, ושאינה חלה על חברה אחרת.
בגלל היותם בני חלוף, מייצגים חוקי המוסר לא יותר מאשר את הנורמה והאופנה השולטות במציאות של הזמן הזה, והם משתנים במהלך ההיסטוריה אין-ספור פעמים לאין-ספור צורות. לכן מוסר אינו אלא קודקס של היתרים ואיסורים הנכונים למקום מסויים ולזמן מסויים, ואין להם ערך במקום אחר ובזמן אחר. מה שמקובל היום כמוסרי, ייתכן שלא היה מקובל כמוסרי לפני מאה שנה, וייתכן שלא ייחשב למוסרי בעוד מאה שנה.
למשל, בתחילת המאה העשרים נחשבה שלילת זכות הבחירה מנשים לגיטימית על פי מושגי המוסר של הימים ההם. במהלך השנים התחלפה נורמה זו בחוקים המכירים בשוויון זכויות פוליטיות בין גברים ונשים, והנורמה הקודמת הפכה לבלתי מוסרית. רצח נחשב בחברה המערבית לפשע הגדול ביותר, אבל בחברות מסוימות רצח נחשב למעשה מוסרי ואף למצווה, כמו בחברה הערבית הסוגדת לגאולת דם כעיקרון נעלה של שמירת כבוד האדם.
לפני עשר שנים יכולת לעשן בכל מקום, ואם ברנש מחוצף היה מעז לבקש ממך לא לעשן לידו, זה היה מוסרי מאוד מצדך לשלוח אותו לעזאזל. בשנים האחרונות חוקק חוק חדש האוסר עישון במקומות ציבוריים, וכיום אתה צפוי לקנס אם תחליט לחנוק בעשן את הסובבים אותך.
פעם אפשרו החוק והמוסר להעלות על המוקד נשים שהשׂטן נכנס בהן. בימינו שׂרפת בני אדם נחשבת כמובן לבלתי מוסרית, ואת אלה שהשׂטן נכנס בהם אנחנו מאבחנים כסכיזופרנים ומאשפזים בבית חולים לחולי נפש. תרופות מטשטשות וטיפול בהלם חשמלי נחשבים היום למוסריים בתכלית, אבל בעתיד קרוב לוודאי שטיפול זה ייחשב לבלתי מוסרי בעליל, כמו תופעות רבות שהן בגדר נורמה מוסרית בימינו, ובעתיד לא תהיה להן דריסת רגל בחיינו.

מפגש בין התבונה והרגש

מצפון איננו מושתת על שום כללים וחוקים חיצוניים, אלא על חוק פנימי שאינו כתוב בשום מקום. חוק זה הוא מערכת תובנות אינטואיטיביות, שנחקקה בנו על ידי הכוח המפעיל שהתווה את המפה הגנטית שלנו. תובנות אלה זהות אצל כל אחד מאתנו, משום שכולנו באנו לעולם עם אותה מפה גנטית, והן לקוחות ממהותו של הטבע האנושי. אלה תובנות נכונות היום בדיוק כפי שהיו נכונות לפני שלושת אלפים שנה, והן אינן משתנות מחברה לחברה ומתקופה לתקופה. לכן הן נצחיות.
המצפון הוא מפגש בין התבונה והרגש. הוא מוליד ראייה נכונה, דיבור נכון ומעשה נכון, ובתור שכזה הוא אבן היסוד של המודעות הרוחנית. אצל אדם רוחני המצפון הוא קול פנימי רם וחזק, ואילו אצל האגוצנטרי הוא לחש שהושתק, ושממתין בסבלנות להישמע כשהאוזניים תרצינה לשמוע.
החוקים שעל פיהם חי האגוצנטרי אינם באים מתוכו, אלא מוכתבים לו על ידי איזושהי סמכות או רשות חיצונית. הוא ער רק לאותות שבאים מחוצה לו, ואינו מזהה את הקריאה שבאה מתוכו. לכן התנהגותו היא תוצאה של התנגשות בין נורמות חיצוניות ובין רצונותיו האנוכיים.
אדם רוחני חי על פי הציוויים שמכתיב לו מצפונו, ואין לו צורך בשום חוק חיצוני כדי לנהוג באופן מוסרי בכל מצב. הוא יודע שהוא מקיים את חוק מצפונו כאשר הוא מוצף בהרגשה שפעל נכון, והוא יודע שהפר אותו כאשר נקיפות פנימיות נוקבות בו. הוא ער כל הזמן לאותות שבאים מתוכו, ולכן התנהגותו יוצרת תמיד איזון בין צרכיו האישיים ובין צורכי הזולת וצורכי הכלל.
מצפון הוא מנגנון רגיש היצוק בתוך המבנה הפנימי של כל אחד מאתנו, ותפקידו לאותת לנו מה נכון ומה לא נכון. מצפון הוא למעשה הלוך נפש המכשיר אותנו לחיים חברתיים בעלי איכות אנושית וערכית, ובלעדיו לא יכולה שום קבוצת אנשים לקיים שיתוף הוגן וצודק.
אין פלא שבחברה האגוצנטרית שלנו, שבה אין שיתוף הוגן וצודק כי חותר כל אחד להישגים אישיים על חשבון רעהו, נאלם המצפון דום. הניתוק של כל אחד מאתנו ממצפונו האישי הוא הסיבה לכל תופעות האלימות, הפשיעה והניכור, שאנחנו גם הקורבנות שלהן וגם שותפים ביצירתן.
הציות של האגוצנטרי לחוקים ולכללים מוסריים הוא תמיד תוצאה של פחד מעונש, מביקורת, מרושם רע ומדחיה. כשאתה ואני מונְחים על ידי מצפוננו, איש מאתנו איזו זקוק לכללים וחוקים כדי שנוכל להסתדר בינינו תמיד ברוח טובה.

טובתנו האישית יחד עם טובת הכלל

הקבלה וההגינות שיאפיינו את יחסינו יבואו מהכרה פשוטה ובהירה שטובת הזולת וטובת הכלל וטובתנו שלנו כרוכות זו בזו ותלויות אחת בשניה. כשאנחנו מונְחים על ידי מצפוננו אתה לעולם לא תפגע בי ואני לעולם לא אפגע בך, לא בגוף ולא ברכוש ולא ברגשות, משום שהמצפון שלנו יעשה את שנינו שפויים, הוגנים ואינטליגנטיים, ובשורה האחרונה גם מאושרים.
כאשר אתה פועל בהשראת מצפונך לעולם לא תוציא דיבה על אדם מאחורי גבו, לא תמתח ביקורת על איש, לא תתלוצץ בשנינות על מישהו, לא תנסה למכור לאדם אחר משהו פגום, לא תנסה להרוויח על חשבון ההפסד של אדם אחר, לא תיהנה מדבר המפריע למישהו אחר, לא תשמח לאידו של מישהו שנכשל, לא תלגלג לחולשתו של איש, לא תאחר לפגישה, הכלב שלך לא ישאיר את צרכיו ברשות הכלל, לא תשמיע מוזיקה בעוצמה, לא תדבר בקול רם מדי, לא תנהג במכוניתך בחוסר התחשבות, ולא תתעלל באנשים אחרים עם הסיגריה שלך.
אדם רוחני לא ישליך לעולם פסולת ברשות הרבים, לא משום שהוא חושש מעונש או מתבייש מהעוברים והשבים, אלא משום שהוא מרגיש שייכות אל הסביבה בכל מקום שבו הוא נמצא, ומרגיש אחריות כלפי כל מה שקיים.
הוא אינו מרגיש לעולם שזה לא עניינו, או שזה לא נוגע לו. כשהמצפון הוא התמרור שלך אתה מרגיש שהעולם כולו שלך, ואינך מגביל את השתייכותך רק לפינתך הזערורית. מצפון הוא אם כן המנגנון המחבר אותנו עם כל הסובב אותנו, עם החי והצומח והדומם, עם העולם של עכשיו ועם העתיד שאנחנו מורישים לדורות הבאים.