שתף
שלח לחבר
אימייל
איך להפסיק להיות בני זוג מאשימים ולהתחיל להיות בני זוג מתקנים, ולהביא את היחסים מהרמה הנמוכה של מאבקים לרמה הגבוהה של שיח זוגי מתוך כבוד ואהבה.

רק הגישה שלנו ליחסים תקבע מה יהיה האופי שלהם, אם יהיו אלה יחסי קרבה ואינטימיות או יחסי ריחוק ואיבה. וכל אחד מאתנו מפעיל אחת משתי הגישות העיקריות: הגישה "המאשימה" והגישה "המתקנת".

עניין של גישה

"המאשימים" הם אלה שמאשימים מישהו אחר בבעיות שלהם. אלה צפויים לחיים קשים וליחסים קשים, בלי סיכוי לשנות משהו כל עוד הם לא משנים את הגישה שלהם. "מי אשם כאן", זה מיקוד העניין שלהם, כשהמאמצים שלהם לא מופנים לחיפוש תשובה אמיתית לשאלה הזאת, אלא להבטיח שהאשם יהיה תמיד מישהו אחר.

לעומתם "המתקנים" מגלים נכונות להכיר גם בתפקיד השלילי שלהם עצמם בכל מחלוקת זוגית, ומוכנים לשנות מה שצריך. ואלה צפויים ליחסים של הבנה גוברת והולכת.

מה מבדיל בין שתי גישות אלה? רעיון אחד בלבד: אנחנו גורמים בדיוק לאותן בעיות שעליהן אנחנו מתלוננים, ולכל אחד מבני הזוג יש תפקיד מלא בהן. אבל "המאשימים" לא מסוגלים לראות את זה, והם עושים הכל כדי להוכיח שבן זוגם הוא הגורם היחיד בבעיות האלה. ואילו "המתקנים" מבינים את העיקרון ששני הצדדים שותפים בכל בעיה, והם מתרכזים בתפקיד שהם עצמם ממלאים כדי לתקן אותו.

השאלות שמסתובבות בראשם של "מאשימים" הן תמיד בסגנון של "איך להראות לו כמה הוא פגע בי", "איך לפגוע בו בחזרה כדי שיבין איך אני מרגישה". ותודעתם מספקת להם כל הזמן צידוקים משכנעים לזה. "המתקנים" שואלים את עצמם "מה אני עשיתי" ו"מה אני יכול לעשות", והתודעה שלהם נענית עם התשובות המתאימות: "הרגזתי", "עצבנתי", "הייתי חסר סבלנות".

"המאשימים" מחפשים הסברים: "זה מה שראיתי בבית", "הוא בא מבית כזה", "אנחנו באים מבתים שונים". את המתקנים הסברים לא מעניינים. הם מחפשים שינוי: "אני מתחייב להעיר בנועם", "אני מתחייב להקשיב למה שהוא אומר", "אני מתחייב לומר לו כל יום לפחות דבר חיובי אחד".

אז איפה אנחנו נמצאים על הציר של מאשים-מתקן? כמובן שאף אחד לא נמצא לגמרי בקצה הזה או בקצה הזה, ולכן גם "המתקנים" הטבעיים שבינינו נגועים לא מעט בנטייה להאשים. משום כך לא כדאי שנמהר לייחס לעצמנו מנטליות של "מתקנים", כי זה רק ימנע מאתנו לראות את "המנטליות המאשימה" שלנו בפעולה ולעצור אותה.

"מאשימים" לא ערים לצד "המאשים" שלהם, ולכן הם יהיו תמיד ראשונים שיחשבו שהם "ממש מתקנים". וכמובן שהם יהיו גם אחרונים לעשות משהו משמעותי לתיקון הגישה שלהם. "מתקנים" מטבעם ערים הרבה יותר לצד "המאשים" שלהם, וזה מפריע להם במידה מספקת כדי לאלף את תודעתם להחליף האשמות בתיקונים.

ואם אתם לא בטוחים איפה אתם ממוקמים על הציר של מאשים-מתקן, היחסים יספרו לכם את כל האמת על כך. אז מה רמת האינטימיות ביניכם? מה רמת החברות? מה רמת השותפות? בשאלות האלה תמצאו את התשובה.

האשמה או תיקון – הכל עניין של גישה
דירוג 3.7 כוכבים (73.33%) 12 הצבעות

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

המודעות הנשית

נשים, למדתן לנהל, למדתם לקבל החלטות, למדתן להוביל, למדתן לקבוע מטרות. ממש כמו הגברים. הגיע הזמן להכיר את הדבר המיוחד לכן: הזהות הנשית.

טיפול זוגי לפיתוח מודל חדש של זוגיות

טיפול זוגי הוא המקום שבו אנחנו לומדים יחסי קבלה וכבוד הדדי. ובמהלך טיפול זוגי אנחנו מפתחים תקשורת מקרבת. תקשורת המאפשרת לזהות אינטרסים משותפים לחיזוק היחסים

האגו והרוח: שני הצדדים שלנו

מה חשוב יותר, החומר או הרוח? אין שאלה כזאת. מי שמפתח חיים רוחניים מגלה יכולת הגשמה הרבה יותר גבוהה ומהנה בחיי החומר.

איך להפסיק להיות בני זוג מאשימים ולהתחיל להיות בני זוג מתקנים, ולהביא את היחסים מהרמה הנמוכה של מאבקים לרמה הגבוהה של שיח זוגי מתוך כבוד ואהבה.

רק הגישה שלנו ליחסים תקבע מה יהיה האופי שלהם, אם יהיו אלה יחסי קרבה ואינטימיות או יחסי ריחוק ואיבה. וכל אחד מאתנו מפעיל אחת משתי הגישות העיקריות: הגישה "המאשימה" והגישה "המתקנת".

עניין של גישה

"המאשימים" הם אלה שמאשימים מישהו אחר בבעיות שלהם. אלה צפויים לחיים קשים וליחסים קשים, בלי סיכוי לשנות משהו כל עוד הם לא משנים את הגישה שלהם. "מי אשם כאן", זה מיקוד העניין שלהם, כשהמאמצים שלהם לא מופנים לחיפוש תשובה אמיתית לשאלה הזאת, אלא להבטיח שהאשם יהיה תמיד מישהו אחר.

לעומתם "המתקנים" מגלים נכונות להכיר גם בתפקיד השלילי שלהם עצמם בכל מחלוקת זוגית, ומוכנים לשנות מה שצריך. ואלה צפויים ליחסים של הבנה גוברת והולכת.

מה מבדיל בין שתי גישות אלה? רעיון אחד בלבד: אנחנו גורמים בדיוק לאותן בעיות שעליהן אנחנו מתלוננים, ולכל אחד מבני הזוג יש תפקיד מלא בהן. אבל "המאשימים" לא מסוגלים לראות את זה, והם עושים הכל כדי להוכיח שבן זוגם הוא הגורם היחיד בבעיות האלה. ואילו "המתקנים" מבינים את העיקרון ששני הצדדים שותפים בכל בעיה, והם מתרכזים בתפקיד שהם עצמם ממלאים כדי לתקן אותו.

השאלות שמסתובבות בראשם של "מאשימים" הן תמיד בסגנון של "איך להראות לו כמה הוא פגע בי", "איך לפגוע בו בחזרה כדי שיבין איך אני מרגישה". ותודעתם מספקת להם כל הזמן צידוקים משכנעים לזה. "המתקנים" שואלים את עצמם "מה אני עשיתי" ו"מה אני יכול לעשות", והתודעה שלהם נענית עם התשובות המתאימות: "הרגזתי", "עצבנתי", "הייתי חסר סבלנות".

"המאשימים" מחפשים הסברים: "זה מה שראיתי בבית", "הוא בא מבית כזה", "אנחנו באים מבתים שונים". את המתקנים הסברים לא מעניינים. הם מחפשים שינוי: "אני מתחייב להעיר בנועם", "אני מתחייב להקשיב למה שהוא אומר", "אני מתחייב לומר לו כל יום לפחות דבר חיובי אחד".

אז איפה אנחנו נמצאים על הציר של מאשים-מתקן? כמובן שאף אחד לא נמצא לגמרי בקצה הזה או בקצה הזה, ולכן גם "המתקנים" הטבעיים שבינינו נגועים לא מעט בנטייה להאשים. משום כך לא כדאי שנמהר לייחס לעצמנו מנטליות של "מתקנים", כי זה רק ימנע מאתנו לראות את "המנטליות המאשימה" שלנו בפעולה ולעצור אותה.

"מאשימים" לא ערים לצד "המאשים" שלהם, ולכן הם יהיו תמיד ראשונים שיחשבו שהם "ממש מתקנים". וכמובן שהם יהיו גם אחרונים לעשות משהו משמעותי לתיקון הגישה שלהם. "מתקנים" מטבעם ערים הרבה יותר לצד "המאשים" שלהם, וזה מפריע להם במידה מספקת כדי לאלף את תודעתם להחליף האשמות בתיקונים.

ואם אתם לא בטוחים איפה אתם ממוקמים על הציר של מאשים-מתקן, היחסים יספרו לכם את כל האמת על כך. אז מה רמת האינטימיות ביניכם? מה רמת החברות? מה רמת השותפות? בשאלות האלה תמצאו את התשובה.

האשמה או תיקון – הכל עניין של גישה
דירוג 3.7 כוכבים (73.33%) 12 הצבעות

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

אהבה והתחשבות מתחילות בכוונה שלנו לאהוב ולהתחשב

האם אנחנו באמת אוהבים ומתחשבים באופן טבעי? אילו זה היה נכון היו לכולנו יחסים מהסרטים. והרבה מערכות יחסים סובלות מחסר עמוק באהבה ובהתחשבות בדיוק בגלל הציפייה שהכל יקרה מעצמו. אבל אהבה והתחשבות לא נוצרות מעצמן, אנחנו צריכים ליצור אותן.

בשביל מה יש לנו שכל

הרבה מאוד דברים עברנו בחיינו. הצלחנו ונכשלנו, תכננו תכניות והתאכזבנו, טעינו ותיקנו, סבלנו והתמודדנו. צעד אחר צעד, ניסיון אחרי ניסיון, התפתח בנו הנכס החשוב ביותר שיש לנו: יכולת לחשוב וכמובן שכל ישר.
אז איך ייתכן שעם שכל כל כך מפואר אנחנו עושים כל כך הרבה שטויות? איך ייתכן שעם יכולת חשיבה כל כך גבוהה חיינו נראים כמו מסע אלונקות של טירונים בצבא?

החיים שאחרי רומן אסור

ברומן יש כל ההרכב הדרוש כדי להרגיש כישוף: מים גנובים, קשר מתוק, ומישהו שמתמסר לנו לגמרי. אבל לרומן יש תמיד חיים קצרים כי כמעט תמיד הוא מתגלה, והמחיר שכולם משלמים הוא הרס וכאב.

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

מרגישים שאתם זקוקים לעזרה?
צרו איתי קשר וביחד נשקם את הזוגיות