למה לדעתכם אלוהים נתן לנו רק פה אחד אבל שתי אוזניים? כדי שנדבר פחות ונקשיב יותר. הדבר העיקרי בתקשורת מקרבת הוא להקשיב. וכדי להקשיב למישהו שרוצה לדבר אתנו, אנחנו זקוקים לשתי אוזניים: אוזן אחת כדי לשמוע את המילים שיוצאות מפיו, והאוזן השניה כדי לשמוע את האדם שאומר את המילים האלה.

כלומר, לא מספיק שנשמע את המילים שהוא שלו. אנחנו צריכים לשמוע גם את מה שהוא רוצה שנבין מתוכן. אז כדי להקשיב אנחנו צריכים לכוון את עצמנו פנימה אל תוך המילים, אל המקום שבו נמצא האדם עצמו, אל המקום שבו נמצאת המצוקה שלו, הכאב שלו, והציפייה שלו מאתנו להיות אתו בקושי שלו.

נאמר שוב: מה שהוא רוצה מאתנו זה שנהיה אתו ועם מה שהוא מרגיש. זאת הקשבה לאדם. ומה הוא לא רוצה מאתנו? הוא לא רוצה עצות, הוא לא רוצה הוראות מה לעשות, הוא לא רוצה ניסיון מצדנו להוציא אותו ממצב הרוח שלו. זאת לא הקשבה לו עצמו אלא רק למילים שלו.

אמנם רבים בינינו בטוחים שאם הם שומעים את מה שאומרים להם, הם כמובן גם מקשיבים. אבל זאת טעות, כי "שמיעה" ו"הקשבה" הן ממש לא אותו הדבר. ובואו נבין את שני המושגים האלה אחת ולתמיד.

כשאנחנו "שומעים" מישהו, אנחנו נמצאים בקשר רק עם הנושא שעליו הוא מדבר אתנו. ואילו כשאנחנו "מקשיבים" למישהו, אנחנו נמצאים בקשר אתו עצמו: עם הרגשות שלו, עם הכאב שלו, עם העלבון שלו, עם הקריאה שלו לאהדה ולהזדהות שלנו.

דוגמה לחוסר תקשורת מקרבת: היא מספרת בקול בוכים שהמעיל שלה חזר מניקוי יבש עם כתם. מה יאמר לה בן זוג "שומע"? הוא יציע לה להחזיר את המעיל למכבסה או לדרוש את הכסף בחזרה. אם הוא ממש בחור טוב הוא אפילו יציע לה אולי לעשות את זה בשבילה בעצמו, ומבחינתו זאת תהיה תשובה מצוינת, והוא בוודאי ירגיש מצוין עם הנכונות שלו לעזור.

אבל האם גם היא תרגיש מצוין? קרוב לוודאי שלא, מכיוון שהיא זו לא הוא. אמנם הוא מציע עזרה, אבל הוא משאיר אותה לבד עם התסכול שלה.

דוגמה לתקשורת מקרבת:בן זוג "מקשיב" יאמר לה משהו כמו "זה באמת מעצבן. אי אפשר לסמוך על אף מכבסה". הוא לא יעזור לה בעצה, והוא לא יאמר לה לעשות את מה שהיא יודעת בעצמה. הוא פשוט יהיה יחד אתה בתסכול שלה. אז מה לדעתכם ירגיע אותה יותר?

אז תזכרו: "השומע" קולט את הבעיה של השני, אבל הוא לא קולט את מה שהשני מרגיש בגלל הבעיה הזאת. ואז הוא בעצם לא קולט את העיקר, והוא בעצם משאיר את בן הזוג לבדו עם המצוקה שלו.

אם בן זוגכם מספר לכם שהיה לו יום קשה כי העמיסו עליו תפקידים חדשים, הוא לא צריך את העצות שלכם, והוא לא רוצה שתשלחו אותו להודיע למנהל שלו שזה לא תפקידו. הוא לא אידיוט, והוא יכול לחשוב על זה בעצמו.

אז כשבן הזוג מספר לכם על יום קשה הוא לא שואל אתכם "מה לעשות", אלא הוא משתף אתכם בקושי שעבר עליו, ורק לזה הוא רוצה את ההתייחסות שלכם.