כאשר בן זוגנו פוגע בנו מובן מאליו שאנחנו מרגישים כאב חזק מאוד. אבל האם אנחנו מרגישים באותה עוצמה גם את הכאב שהוא מרגיש כשאנחנו פוגעים בו? התשובה היא לא, אנחנו לא מרגישים את הכאב שלו כי אנחנו לא מרגישים בכלל שאנחנו פוגעים בו. זה נשמע הזוי אבל זה ככה: אנחנו מרגישים רק את מה שבן זוגנו עושה לנו, ואנחנו לא מרגישים בכלל את מה שאנחנו עושים לו.

זאת המציאות הזוגית המצויה שכל כך קשה להאמין בה: כל צד מרגיש כל הערה פוגעת של בן זוגו כמו סכין בלבו, ואף צד לא מרגיש עד כמה ההערות שלו עצמו פוגעות בבן זוגו. ואם אתם חוזרים ומדברים על קצר בתקשורת, בינגו! זה בדיוק המובן של קצר בתקשורת.

אז אם אתם מרגישים שהוא לא מבין אתכם, אתם צודקים לגמרי. הוא באמת לא מבין למה אתם מאשימים אותו כשהוא בכלל לא מרגיש שהוא פגע בכם. ואם הוא מרגיש שאתם לא מבינים אותו, גם הוא צודק לגמרי, כי גם אתם לא מרגישים שעשיתם לו משהו רע.

אז ככה זה עובד: אתם פוגעים בו והוא פוגע בכם, ולאף אחד מכם אין נקיפות מצפון, מכיוון שאף אחד מכם לא מרגיש שהוא פוגע בשני. לכן אתם מרשים לעצמכם להתייחס אחד אל השני בצורה פוגעת: להתעלם מהשני, לרמות את השני, להשתמט מעזרה, לזלזל בו ולהתבדח על חשבונו.

כי בדיוק כמוכם, גם הוא משוכנע שהוא אדם כל כך טוב שלא ייתכן שהוא פוגע בכם. וכך בני זוג יכולים להעביר את כל החיים המשותפים שלהם בפגיעות הדדיות, בלי שום נקיפות מצפון. וזה בהחלט הזוי: אתם יכולים להעביר ביחד את החיים המשותפים שלכם בפגיעות הדדיות, בלי שום נקיפות מצפון אצל מישהו מכם, כשכל אחד מכם בטוח שהוא צודק, שהוא רק מגיב, שהוא רק מתגונן, שהוא רק פגוע ואף פעם לא פוגע.

מה הסיבה לקצר הנורא הזה שמפיל כל כך הרבה חללים ביחסים הזוגיים? מדוע כל כך הרבה זוגות לא מצליחים לבנות ביניהם תקשורת מקרבת ביחסים הזוגיים שלהם? הסיבה היא פיצול בראייה שגורם לנו לראות רק חצי מצב: רק את מה שהוא עושה לנו. ומה לגבי החצי השני? מה לגבי מה שאנחנו עושים לו? נדה. אין דבר כזה. אנחנו תמיד בסדר, אנחנו תמיד טובים, אנחנו תמיד רגישים ואכפתיים, ולכן זאת אף פעם לא אחריות שלנו. ולכן אף אחד לא מפסיק לפגוע בשני.

אבל רק שלא תהיה טעות: אנחנו באמת רגישים ואכפתיים כשבן זוגנו נפגע בגלל מישהו אחר ולא בגללנו: בגלל ההורים, בגלל הבוס, בגלל החבר שלו. אז כולנו נעשים התומכים והרגישים ביותר בעולם. למה? כי זה לא בגללנו ולא אנחנו האשמים, ואז אין לנו בעיה לתמוך ולהבין ולהזדהות. אבל לאן כל המידות היפות האלה שלנו נעלמות כשכואב לו בגללנו? כשאנחנו האשמים בעלבון שלו?

ומיותר לציין שהאשמה בחוסר תקשורת מקרבת אינה עליך בלבד. אותו שיבוש קיים גם במערכת הראייה שלו, וגם הוא תומך בנו מאוד כשמישהו אחר פוגע בנו. אבל הוא לא רואה בכלל את עצמו אחראי לכאב שלנו כשהוא עצמו גורם לו. כי אז ברור שכואב לנו "בגלל האופי העצבני שלנו", "בגלל מה שראינו בבית", "בגלל העומס בעבודה", "בגלל שאנחנו בוחרים להיפגע".

כלומר, הוא מרגיש שאנחנו פגועים בגלל כל העולם ורק לא בגללו, ואנחנו מרגישים שהוא פגוע בגלל כל העולם ורק לא בגללנו. וכך שנינו יודעים שאנחנו פגועים זה מזה, אבל שנינו לא יודעים שאנחנו פוגעים זה בזה, ואיש לא שואל את עצמו מה לא בסדר בתמונה הזאת, מה לא הגיוני בה.

האמת היא שכולנו אנשים טובים הרוצים לחיות חיים שלווים ועם תקשורת מקרבת. גם אנחנו וגם בן זוגנו. ואילו היינו יודעים שאנחנו פוגעים בבן זוגנו היה לנו טבעי לגמרי לקחת אחריות, להתנצל ולהפסיק. אבל כמעט אף אחד מאתנו לא פיתח את הכישור לראות במעשים שלו משהו פוגע. וכשאף אחד מהצדדים לא רואה כמה הוא מכאיב לשני, למה שמישהו מהם ישנה את מעשיו?