שתף
שלח לחבר
אימייל
אם אתם מרבים לריב, אתם מכירים כנראה רק שתי אפשרויות: לנצח או להפסיד. הכירו את האפשרות השלישית, שתאפשר לכם להשיג מה שאתם רוצים בלי אגרופים ובלי כניעה.

אתם קמים בבוקר, ועם דבק בעיניים אתם מגששים לעבר המקלחת. ומה הדבר הראשון שאתם רואים? שפופרת משחת השיניים פתוחה, אף על פי שביקשתם מיליון פעמים, והמשחה הלבנבנה זולגת בנחת החוצה על משטח השיש.
אתם מתעוררים לגמרי. לוקח לכם שתי שניות כדי להתייצב בפני שותפכם הלוגם קפה להנאתו. בעזרת אפקטים של ידיים מתנפנפות ומיתרי קול מתפקעים אתם מודיעים לו מה דעתכם על הבלגן שלו, על האטימות שלו, על אמא שלו, ובכלל.
ואם זה לא משחת השיניים, אולי הוא מאחר לחזור הביתה בלי להודיע, אולי הוא מסרב להתלוות אליך לחתונה של חברך לעבודה, אולי הוא שכח את יום הנישואין שלכם, ואולי הוא סתם מתעלם מהעובדה שלא הרגשת טוב. על דבר אחד אתה יכול לבנות את כל התצפיות שלך לעתיד: כל יום יביא סיבה חדשה לאבד את שפיותך.
מה נכון לעשות במצבים כאלה? האם לומר מה אתם מרגישים, או לבלוע ולשתוק למען שלום בית? אם תסתמו את הפה תרגישו כמו סמרטוט, ואם תאמרו מה אתם מרגישים תהיה מריבה. מה עדיף?
ובכן, אם אתם מוצאים את עצמכם מול דילמה כזאת, קרוב לוודאי שגם אתם שייכים לאלה שאינם יודעים לנהל ויכוח יעיל. וכשאנחנו לא יודעים לנהל ויכוח יעיל, כל הערה או "שיחה" הופכת למריבה. כדי לקבוע אם אתם יודעים לפתור חילוקי דעות או אם אתם תורמים להחרפתן, חפשו את המוקשים הבאים בתקשורת שאתם נוהגים לקיים עם שותפכם:

  • אתם מכירים רק שתי אפשרויות לפתרון קונפליקט: ניצחון או תבוסה.
  • כל אחד טוען את טענותיו הפרטיות ולא שומע את טענותיו של שותפו.
  • כל אחד רואה רק את נקודת הראות שלו ועיוור לנקודת הראות של השני.
  • כל אחד זוכר רק את הדברים החיוביים שלו ורק את הדברים השליליים של שותפו.
  • כל צד מאשים את הצד האחר, ואף צד אינו רואה את האחריות שלו.

משכנעים או מתאגרפים

אבל ויכוח לא חייב להיות זירת אגרוף. ויכוח יכול להיות גם הזדמנות לבנות גשרים מעל הבדלי הדעות. אוטופיה? בהחלט לא. השאלה היא אם אתם משתמשים באמצעי שכנוע בוגרים, או אם אתם ממשיכים להשתמש באמצעי השכנוע שבהם השתמשתם בגיל שמונה.
והסימנים הבאים יאפשרו לכם לקבוע את זה:

  • מתווכח בוגר מחפש נימוקים כדי לשכנע, מתווכח ילדותי מחפש נקודות תורפה כדי לפגוע ולהעניש.
  • מתווכח בוגר מדבר בשקט כי הוא רוצה שישמעו אותו, מתווכח ילדותי מדבר בצעקות כי הוא רוצה רק להשמיע.
  • מתווכח בוגר מציע פתרון שיחול על מה שיהיה, מתווכח ילדותי מתחשבן עם מה שהיה.
  • מתווכח בוגר מוכן לשנות את הדעה שלו, מתווכח ילדותי מוכן לשנות את דעתו של שותפו.

יש שלושה סוגים של מתווכח ילדותי. חפש את עצמך ביניהם. אם לא תמצא, טובים הסיכויים שלך למיין את עצמך כמתווכח בוגר, שמשיג מה שהוא רוצה בלי לפגוע בשותפו, בלי לפגוע ביחסים ובלי לפגוע בעצמו.

המתווכח הבולע: תוסס בשקט

"האם כדאי לריב בשביל זה?" שואל המתווכח הבולע. הוא חושב ששתיקה קונה הסכמה ושקט קונה שלום בית. אבל מה שהוא קונה למעשה הוא תסכול מתמיד, תסיסה פנימית ושקט מדומה.
מתווכח כזה החליט מכבר לבטל את הצרכים שלו, ולוותר מראש על זכויות שמימושן כרוך בתביעה או בדרישה. אבל המחיר שהוא משלם גבוה מאוד:

  • הוא לא מעורב באופן ממשי בקביעת גורלו.
  • הוא לא משיג את ההתייחסות שהוא רוצה.
  • הוא סוחב שק כבד של תסכולים וטענות.

המתווכח השותק בולע ובולע, אבל הדברים לא מתעכלים בקיבתו אלא נתקעים שם לשימוש עתידי, והם מבעבעים שם בחשאי, וממתינים לשעת כושר להתפרץ ולתבוע את עלבונם. עד שמצב הצבירה מגיע לנקודה הקריטית. ואז הוא מתפרץ בהתקפה שעוצמתה אינה מובנת לו ואינה מובנת לשותפו.
כשהטיפוס השקט הזה, הוותרן והסלחן, הופך ליורק אש, חבל על הזמן. הוא מוציא כל מה שאגר מהיום הראשון, והוא לא שוכח דבר. הארכיון הזה מכיל רשימות מפורטות של כל העוולות שהוא צבר, ועתה הוא רוצה פיצוי על כל אחת מהן.

המתווכח המשוכנע: מקשיב לעצמו

"כשאני משוכנע במשהו אני לא מתפשר", מתרברב המתווכח המשוכנע. על השלט שלו כתוב "דעתן", והוא רואה בוויכוח מכשיר להוכחת עליונותו. הכוונה שלו איננה לפתור מחלוקות אלא לצאת עם ניצחון מוחץ ביד, והוא לא מתכוון להחמיץ שום הזדמנות לכך.
המשוכנע מאומן מגיל צעיר בהורדת ידיים מילולית, ומזמן הוא הפך את מאבק הכוחות לאמנות. אמנם נדמה לו שהוא מבסס את העמדה שלו על טענות מנומקות היטב, אבל למעשה הוויכוח שלו הוא התקפה אישית על השותף, כשהנושא שעורר את המחלוקת נשכח לא פעם לגמרי.
המשוכנע מרגיש עוצמתי ובעל שליטה רק כשיש לו דעה נחרצת, והוא חי למען אותם רגעים של אושר שבהם הוא רואה את שותפו מובס מול עומק חוכמתו. הוא חושב שהוא "אמיתי" רק כשהוא נלחם על דעתו, ונדמה לו שאם אינו אומר את דעתו הוא מוחק את עצמו.
אבל איפה כאן הפתיחות? איפה המחשבה העצמאית? איך משוכנעות קשוחה כזאת מאפשרת הקשבה לדעות של אנשים אחרים? איך יכול אדם משוכנע כל כך לבחון באופן חופשי אפילו את הדעות שלו עצמו?
הוא גאה מאוד שיש לו דעות מגובשות, שהוא בעל עקרונות מוצקים, שהוא אומר בדיוק מה שהוא חושב, שהוא עומד על דעתו, שהוא הולך עד הסוף עם אמונתו. הוא בטוח שלמחשבות ולאמונות שלו יש ערך מיוחד, ולכן אין ספק בלבו שזה חשוב גם לאחרים באותה מידה.
אבל התוצאה היא שאי אפשר להגיע אתו לדיאלוג של קשב הדדי, כי הוא מקשיב רק לדעות של עצמו. והבעיה איננה בדעה שלו. פעמים רבות הוא אכן צודק. הבעיה טמונה בכך שהוא מתייחס אל דעתו הסובייקטיבית כאילו היא אובייקטיבית.
ומכיוון שהוא משוכנע תמיד עד קצה שערותיו שהוא צודק וששותפו טועה, הוא מרגיש שחובתו לאלץ אותו להכיר בכך גם הוא. לכן כשהוא תוקף את שותפו הוא מרגיש שהוא תוקף משהו רע, משהו מוטעה, משהו שאסור לו להתקיים.
זאת לא החלפת דעות, זה קרב של הטובים נגד הרעים, שבו אין מקום לתיקו אלא רק לתוצאה של אחד אפס. לטובתו כמובן. ואכן, בגלל המיומנות שהוא רכש בהתנצחות ייתכן שהוא יוצא לעתים קרובות המנצח בוויכוחים, אבל כל ניצחון כזה בוויכוח הוא הפסד של מערכת היחסים, כי הוא מונע הבנה, מונע בירור ומונע התקרבות.

המתווכח המתגונן: לא רוצה לדעת

"מה אתה רוצה ממני? אני לא אשם", אומר המתווכח המתגונן. הוא לא מסוגל להתמודד עם ביקורת או דחייה, והיא ממהר להדוף כל הערה. היא בטוח שאם חולשה כלשהי תיחשף לא יאהבו אותו ולא יעריכו אותו, וכשמעירים לו הוא מרגיש מותקף.
אכן ייתכן שהשותף הוא מאותם טיפוסים ששום דבר לא מוצא חן בעיניהם אבל ייתכן גם שיש לו סיבות מוצדקות להרגיש מתוסכל. למשל, ייתכן שהוא בלגניסט והשותף רוצה לחיות בבית מסודר. או ייתכן שהוא נוהג בחופש מוגזם עם בני המין השני והשותף מרגיש מוקנט. יש אם כן הבדל גדול בין דחיית ביקורת לא מוצדקת, ובין דחיית ביקורת כהגנה על תכונות פסולות.
ויכוח עם מתווכח מתגונן מוביל תמיד למבוי סתום כי הוא חירש לגמרי לטענות כלפיו. כתוצאה מכך הוא לא עונה לגופם של דברים, והוא לא מאפשר שום פתרון, שום שינוי ושום תיקון.
הגנתיות היא לולאה פנימית סבוכה שבתוכה סוגר המתווכח המתגונן את עצמו, מתוך אשליה שכך הוא מגן על עצמו. תגובה הגנתית זו כל כך טבועה בו, עד שהיא הפכה לטבע השני שלו. כל הערה, כל האשמה, ואפילו בקשה לתקן משהו, מכניסה אותו מיד למצב חירום, ובמצב כזה הוא לא מסוגל להיות שותף בדיאלוג מועיל. כל מערכות החשיבה שלו מרוכזות במאמץ להפריך את הטענה נגדו, וכל שאר השיקולים, שהם חיוניים למציאת פתרונות קונסטרוקטיביים, יוצאים מכלל פעולה.
הוא חי בתחושת איום, והסכנה המפחידה אותו ביותר היא שהאשמות נגדו יתגלו כנכונות. אילו הוא היה מסוגל לבחון את עצמו בכנות, היה לו סיכוי לתקן מה שטעון תיקון. אבל הוא מעדיף לחיות באשליות שאין בו פגם, והוא לא מתכוון לאפשר למישהו להאשים אותו שיש בו פגם. התוצאה היא שהמתווכח המתגונן מונעת שיח קונסטרוקטיבי, מונעת פתרונות, ותורם להתעוררות מריבות סרק שמובילות למבוי סתום.
הגנתיות גובה מחיר גבוה מאוד, מכיוון שהיא מגבילה את כל המערכות החיוניות ליצירת הרמוניה בחיים. בראש ובראשונה היא פוגעת בכישורי החשיבה, שנשארים מוגבלים ולא בוגרים גם אצל אדם שחונן במנת משכל גבוהה. כשרוב כישוריו המנטליים מרוכזים בהגנה על הדימוי העצמי שלו, לא נותר מקום לכישורי החשיבה הדרושים להתמודדות מתאימה עם החיים.
לא פחות מזה נפגע גם הצד הרגשי של המתגונן. כשהוא מדמה שהוא ניצב מול סכנה הוא מסוגל לחוות אך ורק בהלה או כעס, וכל שאר הרגשות מושעים באופן זמני. צמצום רגשי כזה אינו משאיר מקום לרגשי אהבה, אהדה, חיבה וסליחה. ובלי רגשות אלה אין לו הכלים הדרושים לגלות עניין בכאב של השותף, ולא האמצעים הרגשיים לבניית גשר של הבנה ביניהם. וכך הוא מגביל גם את הפוטנציאל שלו לתקשר ביעילות עם השותף, וגם לאהוב ולהבין.

כשאתה יודע להתווכח

איך תמצא את דרכך החוצה ממעגל המריבות ותהפוך אותו לדיאלוג קונסטרוקטיבי? אם אתה רוצה שקולך יישמע באמת, ואם אתה רוצה להקשיב באמת לקולו של השותף, התחל בכך שתשאל את עצמך את השאלות הבאות:

  • האם אני מתווכח כדי לנצח או כדי לשכנע?
  • האם אני מתווכח כדי להוכיח לו שהוא טועה או כדי לחפש פתרון שיתאים גם לו?
  • האם אני מתווכח כדי להוכיח שאני צודק או כדי להציע אלטרנטיבה נבונה?

ואם נדמה לך שאת חייב לומר מה שאתה חושב אחרת "אינך את עצמך", שאל את עצמך שאלה נוספת: האם הנני "אני עצמי" רק כשאני יורק אש וגופרית? וכשאני מנהל דיאלוג בוגר זה מישהו אחר?
הבנה חדשה יכולה להיווצר רק בתודעה המאפשרת לפקפק בנכונותן של המחשבות שלנו. אם האופן שבו ניהלת עד היום את הדיאלוג הזוגי לא יצר הבנה, לא הביא להתקרבות, לא פתר מחלוקות ולא הפחית את התסכולים – האם לא הגיע אפוא הזמן להחליף אותו בסגנון אחר?
במעבר שאתה עושה מוויכוח ילדותי לוויכוח בוגר חשוב שתדע: אתה גדל ומתפתח כל הזמן. בכל תקופה אתה אמור להיות גירסה משודרגת של עצמך. בכל שלב של חייך אתה אמור לראות את הדברים בעיניים בוגרות יותר, פקוחות יותר, מבינות יותר, כאילו מקומה גבוהה יותר. בכל מדרגה לא בהכרח אתה זקוק עוד לדעות ולהשקפות ששימשו את הגירסה הקודמת של עצמך. עליך לסגל לעצמך את הגמישות המחשבתית שתאפשר לך להתאים את ההשקפות והגישות והתגובות שלך לשלב החדש שאליו הגעת.
מה שאתה זקוקה לו אם כן איננו היצמדות אל הגישות וההרגלים והדפוסים הישנים שלך, אלא דווקא אפשרות להיפרד מהם, כדי לפנות את שׂכלך להבנות החדשות הממתינות לך. כל פעולת יצירה מתחילה בפעולת הריסה.
נועדנו לחיות יחד מתוך זיקת גומלין ותחושת הדדיות, והצורך לסייע זה להתפתחותו של זה הוא חלק ממהותנו. אבל אנחנו לא יכולים לעשות זאת עם גישות ילדותיות. כלים שכליים בוגרים קיימים בכל אחד מאתנו, והם מציעים לנו גישות בריאות לקיום תקשורת יעילה גם כאשר לא מסכימים אתנו, ואפילו כאשר מתנגדים לדעתנו.
אדם בוגר, גבר או אישה, יראה בפיתוח הכלים השכליים האלה ביטוי לרמה האנושית הגבוהה שאליה הוא מתכוון להגיע.

האם התוכן עניין אותך?

אימון זוגי ואישי באינסטגרם

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

מי צריך השפעה שלילית

האם אתה נמצא בסביבה מדכאת? האם יש לצדך מישהו שימהר להצביע על הטעויות שלך? בדוק היטב אם אתה חייב להיות שם.

איך לא לחזור על טעויות

לזיכרון שלנו יש תפקיד חשוב מאוד, גם כדי להביא את חיינו לנתיב של שמחה, וגם כדי להשאיר את חיינו בנתיב של תסכול ודכדוך. למעשה יכול הזיכרון שלנו לפעול בעד האושר שלנו או נגדו. אם נשתמש בו בתבונה נדע איך לא לחזור על טעיות.

לחיות ביחד כמו בחופשה שנתית

איך לנהל משק בית משותף, לקבל החלטות משותפות, לנהל חשבון משותף ולגדל ילדים משותפים, כשכל אחד מאתנו מושך לכיוון אחר? האם אפשר לחיות ביחד ובכל זאת להרגיש כמו בחופשה שנתית?

אם אתם מרבים לריב, אתם מכירים כנראה רק שתי אפשרויות: לנצח או להפסיד. הכירו את האפשרות השלישית, שתאפשר לכם להשיג מה שאתם רוצים בלי אגרופים ובלי כניעה.

אתם קמים בבוקר, ועם דבק בעיניים אתם מגששים לעבר המקלחת. ומה הדבר הראשון שאתם רואים? שפופרת משחת השיניים פתוחה, אף על פי שביקשתם מיליון פעמים, והמשחה הלבנבנה זולגת בנחת החוצה על משטח השיש.
אתם מתעוררים לגמרי. לוקח לכם שתי שניות כדי להתייצב בפני שותפכם הלוגם קפה להנאתו. בעזרת אפקטים של ידיים מתנפנפות ומיתרי קול מתפקעים אתם מודיעים לו מה דעתכם על הבלגן שלו, על האטימות שלו, על אמא שלו, ובכלל.
ואם זה לא משחת השיניים, אולי הוא מאחר לחזור הביתה בלי להודיע, אולי הוא מסרב להתלוות אליך לחתונה של חברך לעבודה, אולי הוא שכח את יום הנישואין שלכם, ואולי הוא סתם מתעלם מהעובדה שלא הרגשת טוב. על דבר אחד אתה יכול לבנות את כל התצפיות שלך לעתיד: כל יום יביא סיבה חדשה לאבד את שפיותך.
מה נכון לעשות במצבים כאלה? האם לומר מה אתם מרגישים, או לבלוע ולשתוק למען שלום בית? אם תסתמו את הפה תרגישו כמו סמרטוט, ואם תאמרו מה אתם מרגישים תהיה מריבה. מה עדיף?
ובכן, אם אתם מוצאים את עצמכם מול דילמה כזאת, קרוב לוודאי שגם אתם שייכים לאלה שאינם יודעים לנהל ויכוח יעיל. וכשאנחנו לא יודעים לנהל ויכוח יעיל, כל הערה או "שיחה" הופכת למריבה. כדי לקבוע אם אתם יודעים לפתור חילוקי דעות או אם אתם תורמים להחרפתן, חפשו את המוקשים הבאים בתקשורת שאתם נוהגים לקיים עם שותפכם:

  • אתם מכירים רק שתי אפשרויות לפתרון קונפליקט: ניצחון או תבוסה.
  • כל אחד טוען את טענותיו הפרטיות ולא שומע את טענותיו של שותפו.
  • כל אחד רואה רק את נקודת הראות שלו ועיוור לנקודת הראות של השני.
  • כל אחד זוכר רק את הדברים החיוביים שלו ורק את הדברים השליליים של שותפו.
  • כל צד מאשים את הצד האחר, ואף צד אינו רואה את האחריות שלו.

משכנעים או מתאגרפים

אבל ויכוח לא חייב להיות זירת אגרוף. ויכוח יכול להיות גם הזדמנות לבנות גשרים מעל הבדלי הדעות. אוטופיה? בהחלט לא. השאלה היא אם אתם משתמשים באמצעי שכנוע בוגרים, או אם אתם ממשיכים להשתמש באמצעי השכנוע שבהם השתמשתם בגיל שמונה.
והסימנים הבאים יאפשרו לכם לקבוע את זה:

  • מתווכח בוגר מחפש נימוקים כדי לשכנע, מתווכח ילדותי מחפש נקודות תורפה כדי לפגוע ולהעניש.
  • מתווכח בוגר מדבר בשקט כי הוא רוצה שישמעו אותו, מתווכח ילדותי מדבר בצעקות כי הוא רוצה רק להשמיע.
  • מתווכח בוגר מציע פתרון שיחול על מה שיהיה, מתווכח ילדותי מתחשבן עם מה שהיה.
  • מתווכח בוגר מוכן לשנות את הדעה שלו, מתווכח ילדותי מוכן לשנות את דעתו של שותפו.

יש שלושה סוגים של מתווכח ילדותי. חפש את עצמך ביניהם. אם לא תמצא, טובים הסיכויים שלך למיין את עצמך כמתווכח בוגר, שמשיג מה שהוא רוצה בלי לפגוע בשותפו, בלי לפגוע ביחסים ובלי לפגוע בעצמו.

המתווכח הבולע: תוסס בשקט

"האם כדאי לריב בשביל זה?" שואל המתווכח הבולע. הוא חושב ששתיקה קונה הסכמה ושקט קונה שלום בית. אבל מה שהוא קונה למעשה הוא תסכול מתמיד, תסיסה פנימית ושקט מדומה.
מתווכח כזה החליט מכבר לבטל את הצרכים שלו, ולוותר מראש על זכויות שמימושן כרוך בתביעה או בדרישה. אבל המחיר שהוא משלם גבוה מאוד:

  • הוא לא מעורב באופן ממשי בקביעת גורלו.
  • הוא לא משיג את ההתייחסות שהוא רוצה.
  • הוא סוחב שק כבד של תסכולים וטענות.

המתווכח השותק בולע ובולע, אבל הדברים לא מתעכלים בקיבתו אלא נתקעים שם לשימוש עתידי, והם מבעבעים שם בחשאי, וממתינים לשעת כושר להתפרץ ולתבוע את עלבונם. עד שמצב הצבירה מגיע לנקודה הקריטית. ואז הוא מתפרץ בהתקפה שעוצמתה אינה מובנת לו ואינה מובנת לשותפו.
כשהטיפוס השקט הזה, הוותרן והסלחן, הופך ליורק אש, חבל על הזמן. הוא מוציא כל מה שאגר מהיום הראשון, והוא לא שוכח דבר. הארכיון הזה מכיל רשימות מפורטות של כל העוולות שהוא צבר, ועתה הוא רוצה פיצוי על כל אחת מהן.

המתווכח המשוכנע: מקשיב לעצמו

"כשאני משוכנע במשהו אני לא מתפשר", מתרברב המתווכח המשוכנע. על השלט שלו כתוב "דעתן", והוא רואה בוויכוח מכשיר להוכחת עליונותו. הכוונה שלו איננה לפתור מחלוקות אלא לצאת עם ניצחון מוחץ ביד, והוא לא מתכוון להחמיץ שום הזדמנות לכך.
המשוכנע מאומן מגיל צעיר בהורדת ידיים מילולית, ומזמן הוא הפך את מאבק הכוחות לאמנות. אמנם נדמה לו שהוא מבסס את העמדה שלו על טענות מנומקות היטב, אבל למעשה הוויכוח שלו הוא התקפה אישית על השותף, כשהנושא שעורר את המחלוקת נשכח לא פעם לגמרי.
המשוכנע מרגיש עוצמתי ובעל שליטה רק כשיש לו דעה נחרצת, והוא חי למען אותם רגעים של אושר שבהם הוא רואה את שותפו מובס מול עומק חוכמתו. הוא חושב שהוא "אמיתי" רק כשהוא נלחם על דעתו, ונדמה לו שאם אינו אומר את דעתו הוא מוחק את עצמו.
אבל איפה כאן הפתיחות? איפה המחשבה העצמאית? איך משוכנעות קשוחה כזאת מאפשרת הקשבה לדעות של אנשים אחרים? איך יכול אדם משוכנע כל כך לבחון באופן חופשי אפילו את הדעות שלו עצמו?
הוא גאה מאוד שיש לו דעות מגובשות, שהוא בעל עקרונות מוצקים, שהוא אומר בדיוק מה שהוא חושב, שהוא עומד על דעתו, שהוא הולך עד הסוף עם אמונתו. הוא בטוח שלמחשבות ולאמונות שלו יש ערך מיוחד, ולכן אין ספק בלבו שזה חשוב גם לאחרים באותה מידה.
אבל התוצאה היא שאי אפשר להגיע אתו לדיאלוג של קשב הדדי, כי הוא מקשיב רק לדעות של עצמו. והבעיה איננה בדעה שלו. פעמים רבות הוא אכן צודק. הבעיה טמונה בכך שהוא מתייחס אל דעתו הסובייקטיבית כאילו היא אובייקטיבית.
ומכיוון שהוא משוכנע תמיד עד קצה שערותיו שהוא צודק וששותפו טועה, הוא מרגיש שחובתו לאלץ אותו להכיר בכך גם הוא. לכן כשהוא תוקף את שותפו הוא מרגיש שהוא תוקף משהו רע, משהו מוטעה, משהו שאסור לו להתקיים.
זאת לא החלפת דעות, זה קרב של הטובים נגד הרעים, שבו אין מקום לתיקו אלא רק לתוצאה של אחד אפס. לטובתו כמובן. ואכן, בגלל המיומנות שהוא רכש בהתנצחות ייתכן שהוא יוצא לעתים קרובות המנצח בוויכוחים, אבל כל ניצחון כזה בוויכוח הוא הפסד של מערכת היחסים, כי הוא מונע הבנה, מונע בירור ומונע התקרבות.

המתווכח המתגונן: לא רוצה לדעת

"מה אתה רוצה ממני? אני לא אשם", אומר המתווכח המתגונן. הוא לא מסוגל להתמודד עם ביקורת או דחייה, והיא ממהר להדוף כל הערה. היא בטוח שאם חולשה כלשהי תיחשף לא יאהבו אותו ולא יעריכו אותו, וכשמעירים לו הוא מרגיש מותקף.
אכן ייתכן שהשותף הוא מאותם טיפוסים ששום דבר לא מוצא חן בעיניהם אבל ייתכן גם שיש לו סיבות מוצדקות להרגיש מתוסכל. למשל, ייתכן שהוא בלגניסט והשותף רוצה לחיות בבית מסודר. או ייתכן שהוא נוהג בחופש מוגזם עם בני המין השני והשותף מרגיש מוקנט. יש אם כן הבדל גדול בין דחיית ביקורת לא מוצדקת, ובין דחיית ביקורת כהגנה על תכונות פסולות.
ויכוח עם מתווכח מתגונן מוביל תמיד למבוי סתום כי הוא חירש לגמרי לטענות כלפיו. כתוצאה מכך הוא לא עונה לגופם של דברים, והוא לא מאפשר שום פתרון, שום שינוי ושום תיקון.
הגנתיות היא לולאה פנימית סבוכה שבתוכה סוגר המתווכח המתגונן את עצמו, מתוך אשליה שכך הוא מגן על עצמו. תגובה הגנתית זו כל כך טבועה בו, עד שהיא הפכה לטבע השני שלו. כל הערה, כל האשמה, ואפילו בקשה לתקן משהו, מכניסה אותו מיד למצב חירום, ובמצב כזה הוא לא מסוגל להיות שותף בדיאלוג מועיל. כל מערכות החשיבה שלו מרוכזות במאמץ להפריך את הטענה נגדו, וכל שאר השיקולים, שהם חיוניים למציאת פתרונות קונסטרוקטיביים, יוצאים מכלל פעולה.
הוא חי בתחושת איום, והסכנה המפחידה אותו ביותר היא שהאשמות נגדו יתגלו כנכונות. אילו הוא היה מסוגל לבחון את עצמו בכנות, היה לו סיכוי לתקן מה שטעון תיקון. אבל הוא מעדיף לחיות באשליות שאין בו פגם, והוא לא מתכוון לאפשר למישהו להאשים אותו שיש בו פגם. התוצאה היא שהמתווכח המתגונן מונעת שיח קונסטרוקטיבי, מונעת פתרונות, ותורם להתעוררות מריבות סרק שמובילות למבוי סתום.
הגנתיות גובה מחיר גבוה מאוד, מכיוון שהיא מגבילה את כל המערכות החיוניות ליצירת הרמוניה בחיים. בראש ובראשונה היא פוגעת בכישורי החשיבה, שנשארים מוגבלים ולא בוגרים גם אצל אדם שחונן במנת משכל גבוהה. כשרוב כישוריו המנטליים מרוכזים בהגנה על הדימוי העצמי שלו, לא נותר מקום לכישורי החשיבה הדרושים להתמודדות מתאימה עם החיים.
לא פחות מזה נפגע גם הצד הרגשי של המתגונן. כשהוא מדמה שהוא ניצב מול סכנה הוא מסוגל לחוות אך ורק בהלה או כעס, וכל שאר הרגשות מושעים באופן זמני. צמצום רגשי כזה אינו משאיר מקום לרגשי אהבה, אהדה, חיבה וסליחה. ובלי רגשות אלה אין לו הכלים הדרושים לגלות עניין בכאב של השותף, ולא האמצעים הרגשיים לבניית גשר של הבנה ביניהם. וכך הוא מגביל גם את הפוטנציאל שלו לתקשר ביעילות עם השותף, וגם לאהוב ולהבין.

כשאתה יודע להתווכח

איך תמצא את דרכך החוצה ממעגל המריבות ותהפוך אותו לדיאלוג קונסטרוקטיבי? אם אתה רוצה שקולך יישמע באמת, ואם אתה רוצה להקשיב באמת לקולו של השותף, התחל בכך שתשאל את עצמך את השאלות הבאות:

  • האם אני מתווכח כדי לנצח או כדי לשכנע?
  • האם אני מתווכח כדי להוכיח לו שהוא טועה או כדי לחפש פתרון שיתאים גם לו?
  • האם אני מתווכח כדי להוכיח שאני צודק או כדי להציע אלטרנטיבה נבונה?

ואם נדמה לך שאת חייב לומר מה שאתה חושב אחרת "אינך את עצמך", שאל את עצמך שאלה נוספת: האם הנני "אני עצמי" רק כשאני יורק אש וגופרית? וכשאני מנהל דיאלוג בוגר זה מישהו אחר?
הבנה חדשה יכולה להיווצר רק בתודעה המאפשרת לפקפק בנכונותן של המחשבות שלנו. אם האופן שבו ניהלת עד היום את הדיאלוג הזוגי לא יצר הבנה, לא הביא להתקרבות, לא פתר מחלוקות ולא הפחית את התסכולים – האם לא הגיע אפוא הזמן להחליף אותו בסגנון אחר?
במעבר שאתה עושה מוויכוח ילדותי לוויכוח בוגר חשוב שתדע: אתה גדל ומתפתח כל הזמן. בכל תקופה אתה אמור להיות גירסה משודרגת של עצמך. בכל שלב של חייך אתה אמור לראות את הדברים בעיניים בוגרות יותר, פקוחות יותר, מבינות יותר, כאילו מקומה גבוהה יותר. בכל מדרגה לא בהכרח אתה זקוק עוד לדעות ולהשקפות ששימשו את הגירסה הקודמת של עצמך. עליך לסגל לעצמך את הגמישות המחשבתית שתאפשר לך להתאים את ההשקפות והגישות והתגובות שלך לשלב החדש שאליו הגעת.
מה שאתה זקוקה לו אם כן איננו היצמדות אל הגישות וההרגלים והדפוסים הישנים שלך, אלא דווקא אפשרות להיפרד מהם, כדי לפנות את שׂכלך להבנות החדשות הממתינות לך. כל פעולת יצירה מתחילה בפעולת הריסה.
נועדנו לחיות יחד מתוך זיקת גומלין ותחושת הדדיות, והצורך לסייע זה להתפתחותו של זה הוא חלק ממהותנו. אבל אנחנו לא יכולים לעשות זאת עם גישות ילדותיות. כלים שכליים בוגרים קיימים בכל אחד מאתנו, והם מציעים לנו גישות בריאות לקיום תקשורת יעילה גם כאשר לא מסכימים אתנו, ואפילו כאשר מתנגדים לדעתנו.
אדם בוגר, גבר או אישה, יראה בפיתוח הכלים השכליים האלה ביטוי לרמה האנושית הגבוהה שאליה הוא מתכוון להגיע.

האם התוכן עניין אותך?

 

אימון זוגי ואישי באינסטגרם

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

בן זוג מזלזל

תקשורת יכולה להיות גשר אחד אל השני או נשק אחד נגד השני, ואנחנו בוחרים בין השניים עם כל מילה שאנחנו אומרים.

להוציא זה מזה את הטוב או את הרע

זוכרים את הימים היפים שבהם הוצאתם זה מזה רק את הטוב? שראיתם זה בזה רק את הטוב? שחשבתם זה על זה רק טוב? משהו התהפך, והתחלתם להוציא בעיקר את הרע אחד מהשני. אבל הטוב הזה עדיין קיים, ואפשר להחזיר אותו אל היחסים.

היופי של האהבה האפורה

אז מה אם תקופת ההתאהבות הסוערת חלפה? החיים לא נגמרו, ולא נגמרה גם האהבה. אז גלו את היופי ואת הזוהר ואת השמחה שבאהבה של יום-יום.

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

צריכים עזרה? צרו איתי קשר

כתובת: ארלוזורוב 124, דירה 5, תל אביב
חניה חינם לבאי הקליניקה