שתף
שלח לחבר
אימייל
במבחן התוצאה, האם מישהו מכם יודע באמת מה שותפו מנסה לומר לו מבעד לצעקות ולדמעות? למדו את הכללים להקשבה אמיתית.

נניח שאתה מתלונן שבזמן האחרון אתה לא רואה כל כך טוב. השותף המתחשב שלך מסיר את המשקפיים שלו ומציע לך אותם. אתה מרכיב את המשקפיים שלו, אבל המצב נעשה רק גרוע יותר. "עכשיו אני ממש לא רואה דבר", אתה אומר, והוא משתומם: "אני לא מבין, לי הם עוזרים מאוד".

אתה ממשיך לטעון שהכל מטושטש, והשותף הטוב שלך מתחיל להתרגז: "אתה תמיד מתלונן". אתה מנסה להיות חיובי, אבל עדיין אתה לא רואה דבר. "אף פעם אתה לא מרוצה, ולא משנה מה אני עושה בשבילך", נפגע השותף ועוזב את הבית.

הרבה קונפליקטים בינך ובין השותף שלך מתעוררים כי אתם שוכחים שכל אחד מכם רואה את הדברים דרך משקפיים שונים לגמרי. כמובן שאתם יודעים את העובדה הזאת, אבל אילו הייתם זוכרים אותה בזמן אמיתי, הייתם מפסיקים להתווכח מי מכם רואה את הדברים נכון, ובמקום זה הייתם מתפנים לברר איך כל אחד מכם רואה את הדברים, ואיך לראות אותם ביחד.

בירור כזה יכול להיעשות אך ורק דרך הקשבה אמיתית, ובירור כזה הוא הבסיס להבנה ביניכם.

אבל מכיוון שלא למדנו להקשיב זה לזה באמת, התקשורת בינינו נראית בדרך כלל כמו הדיאלוג הבא:

"ספר לי מה מציק לך", אומרת אישה לבן זוגה.

"זה לא חשוב", משיב הבעל.

"כמובן שזה חשוב", מפצירה האישה האכפתית. "כל דבר שקורה לך הוא חשוב, ואני רוצה להיות תמיד חלק ממה שקורה לך. אז בבקשה, ספר לי".

"אבל את תכעסי עלי", אומר הבעל.

והאישה מוחה: "אני מבטיחה לך שאני לא אכעס. אני אמפתית מאוד ואני יודעת להקשיב".

מול הבטחה כזאת הבעל מתרצה. "טוב, אז האמת היא שלא בא לי ללכת להורים שלך הערב".

"מה?" מתפרצת האישה בחוסר אמון, "איך אתה יכול לעשות לי את זה! זה מה שמגיע לי אחרי כל מה שההורים שלי עושים בשבילנו? זה מה שמגיע לי אחרי שאני הולכת תמיד להורים שלך אף על פי שהם לא עושים בשבילנו כלום?"

הבעל מתכווץ. "בסדר, בסדר, נלך. רק רציתי לספר לך מה אני מרגיש".

והיא: "זה לא מספיק לספר לי מה אתה מרגיש, אתה צריך לדעת גם מה אני מרגישה".

מה הסיכוי שהברנש הזה ינסה שוב לחלוק את רגשותיו עם בת זוג "מקשיבה" שכזאת?

הקשבה מתחילה בהשתקת הראש שלנו

הקשבה היא לב לבו של כל דיאלוג. הקשבה מחייבת אותנו לא רק לשמוע את המילים של השותף, אלא גם להרגיש את המשמעות שהוא מייחס להן. כולם משוכנעים שהם יודעים להקשיב, וקרוב לוודאי שגם אתם משוכנעים בזה. אל תאמינו לעצמכם. כי אם תאמינו לאשליה הזאת, לא תעשו מה שצריך לעשות כדי לשפר את יכולותיכם התקשורתיות.

כאשר תתנסו בהקשבה אמיתית, יתברר לכם שהקשבה לא יכולה להיות פעילות פסיבות, ולא יכולה להיות פעילות אוטומטית. הקשבה היא פעילות אקטיבית ומודעת.

הקשבה פסיבית ואוטומטית היא מה שכולנו עושים כל הזמן: מקשיבים לזולת דרך המחשבות והדעות של עצמנו. כלומר, אנחנו מקשיבים למחשבות ולדעות שלנו, ולא למחשבות ולדעות של מי שמדבר אלינו. מה הפלא שאנחנו לא קולטים את מה שהוא אומר לנו, בדיוק כמו שהוא לא קולט את מה שאנחנו אומרים לו?

לדיאלוג כזה אין שום ערך. כדי להקשיב באמת אנחנו צריכים להשתיק את קלטת המחשבות שפועלת כל הזמן בראש שלנו. לכן הקשבה לא מתחילה בהאזנה לשותפנו, אלא בהאזנה לעצמנו: למחשבות שלנו על מה שהוא אומר, ולתגובות הרגשיות שדבריו מעוררים בנו.

הקשבה לעצמנו תאפשר לנו להפריד בין מה שהוא אומר, ובין מה שאנחנו חושבים על מה שהוא אומר. ואז נשמע בפעם הראשונה את מה שהוא כל כך מתאמץ לומר לנו.

להקשיב כדי לענות או להקשיב כדי להבין

כלל הזהב של הקשבה אמיתית למישהו היא להקשיב באותו אופן שבו היית רוצה שהוא יקשיב לך. כשאתה מדבר אליו מה היית רוצה שהוא ישמע, את הנזיפות שלך? את הבכי שלך? את השקט הרועם שלך? את ניצוצות הכעס שלך? הרי אלה אינם המסר שאתה רוצה להעביר לו. אלה הם רק ביטוי של מה שאתה מרגיש.

אתה רוצה שהוא ישמע את המצוקה שמתחת לדמעות, את הפגיעות שמתחת לשתיקות, את התסכול שמתחת לצעקות, את הקריאה לעזרה שמתחת לנקמנויות, את הזעקה לאהבה שמתחת להאשמות.

זה המסר האמיתי שאתה מנסה להעביר: מצוקה, פגיעות, תסכול, קריאה לעזרה, זעקה לאהבה. רק אם הוא ישמע את המסר הזה תרגיש שהוא הבין אותך.

וזה בדיוק גם מה שהוא רוצה שאתה תשמע כשאתה מקשיב לו. לא את הכעס שלו, לא את המילים הבוטות, לא את האיבה והניכור שלו. הוא רוצה שתשמע את המצוקה שלו, את התסכול שלו, את ההרגשה שהוא לא חשוב לך, את ההרגשה שאתה לא אוהב אותו.

הקשבה אטומה

כדי לחיות בהרמוניה עם בן זוג אנחנו חייבים ללמוד להיות לא רק "אני" אלא גם "אתה". ולא מדובר בטשטוש גבולותינו. להיפך, כשיש "אני" ברור ויש "אתה" ברור, הגבולות של שנינו ברורים לנו מאוד, ומאפשרים לנו ליצור "אנחנו" חזק ויציב במרחב הבין-אישי שבינינו.

התרכזות ב"אני" והתעלמות מ"אתה" יוצרת הקשבה אטומה, כי אנחנו מקשיבים לעצמנו ודרך עצמנו. כלומר, אנחנו מקשיבים רק למה שאנחנו חושבים על מה שאומרים לנו ולא למה שאומרים לנו באמת. הקשבה-לא-הקשבה שכזאת לא מאפשרות לנו להבין את ה"אתה", ולהשתתף בחוויה של "אנחנו".

המבחן של הקשבה אמיתית מונח בתוצאה: האם אתה יודע בסופו של דו-שיח מה הוא רצה לומר לך מעומק לבו? כן, כמובן, שמעת את התלונות שלו, שמעת את המילים המעליבות שלו, שמעת את הסגנון הבוטה שלו. אבל האם שמעת את האמת שמאחורי כל אלה? האם שמעת "אני מרגיש שאתה לא מעריך מה שחשוב לי, שלא אכפת לך מה אני רוצה, שאתה מתעלם ממני, שאתה לא אוהב אותי"?

אם תבחן את עצמך בכנות יתברר לך בוודאי שאין לך שמץ של הבנה לרגשותיו של האדם הזה, שאת הבנתו לרגשותיך אתה כל כך מחפש. כדי לקבל ממנו הבנה אתה צריך קודם להבין אותו, וכדי להבין אותו אתה צריך להקשיב לו.

אתה צריך להיות כמו פו הדוב, שיצא בפעם הראשונה לשוטט לבדו ביער אשדאון, וראה לראשונה בחייו כל מיני יצורים אחרים. הוא הביט בהם בעניין, ואז שאל את עצמו: "מעניין, איך זה להיות לא אני?"

הקשבה אמפתית

מהרגע שהתחלנו לתקשר עם הסביבה למדנו להתאמץ לגרום לאחרים להבין אותנו. מעולם לא חשבנו שאנחנו צריכים להשקיע אותו מאמץ כדי להבין אותם. את הגישה המשונה הזאת הבאנו אתנו אל מערכות היחסים הבוגרות שלנו. לא חשוב מה האיש שאנחנו אוהבים מרגיש, חשוב מה שאנחנו מרגישים, וחשוב שהוא ישמע את זה כדי שיבין סוף סוף מה כואב לנו.

גישה אגוצנטרית זאת יוצרת הקשבה אטומה. אנחנו לא מקשיבים עם כוונה להבין אותו, אנחנו מקשיבים עם כוונה למצוא תשובה ניצחת שתראה לו את הטעות שלו. אנחנו מנסים כל הזמן לאלץ אותו להרכיב את המשקפיים שלנו כדי שיראה את הדברים כמונו, ואם הוא מתעקש להמשיך לראות את הדברים בעיניים שלו אנחנו יוצאים מדעתנו: "הוא חייב להבין".

כשאנחנו עוברים למערך פנימי של הקשבה אמפתית, הדבר הראשון שאנחנו מלמדים את עצמנו הוא קודם להבין אותו, ורק אחר כך להיות מובנים לו. זה לא שינוי קטן כלל. למעשה, זה שינוי סדרי בראשית מבחינתנו, לאחר שכל חיינו אנחנו ממוקדים במאמץ להיות מובנים, ומתעלמים מההכרח להיות מבינים.

כדי להרגיל את תודעתנו לשינוי הזה עלינו להיכנס לעולמו הפנימי, משם לראות את העולם החיצוני כפי שהוא רואה אותו, ולהרגיש את הדברים כפי שהוא מרגיש אותם. כשאנחנו מפענחים העולם שלו ואת העבר שלו ואת המציאות שלו בכתב הסתרים שלו – אז אנחנו יודעים שאנחנו מבינים אותו ורואים את הדברים דרכו.

מהקשבה אטומה להקשבה אמפתית
האם התוכן עניין אותך?

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

שלוש מדרגות ליחסי רעות

כשטוב ביניכם אתם בעננים, וכשרע ביניכם אתם בתהום. האם התיאור הזה מתאים ליחסים שלכם? לא עדיף להיות תמיד בעננים? שלוש מדרגות מובילות מיחסי “תמיד רע”, ליחסי “לפעמים טוב”, ועד למדרגה הגבוהה ביותר של יחסים שלכולם טוב לחיות בהם. אז שימו תרמיל על הגב כי אנחנו יוצאים למסע לעבר “תמיד טוב”.

במבחן התוצאה, האם מישהו מכם יודע באמת מה שותפו מנסה לומר לו מבעד לצעקות ולדמעות? למדו את הכללים להקשבה אמיתית.

נניח שאתה מתלונן שבזמן האחרון אתה לא רואה כל כך טוב. השותף המתחשב שלך מסיר את המשקפיים שלו ומציע לך אותם. אתה מרכיב את המשקפיים שלו, אבל המצב נעשה רק גרוע יותר. "עכשיו אני ממש לא רואה דבר", אתה אומר, והוא משתומם: "אני לא מבין, לי הם עוזרים מאוד".

אתה ממשיך לטעון שהכל מטושטש, והשותף הטוב שלך מתחיל להתרגז: "אתה תמיד מתלונן". אתה מנסה להיות חיובי, אבל עדיין אתה לא רואה דבר. "אף פעם אתה לא מרוצה, ולא משנה מה אני עושה בשבילך", נפגע השותף ועוזב את הבית.

הרבה קונפליקטים בינך ובין השותף שלך מתעוררים כי אתם שוכחים שכל אחד מכם רואה את הדברים דרך משקפיים שונים לגמרי. כמובן שאתם יודעים את העובדה הזאת, אבל אילו הייתם זוכרים אותה בזמן אמיתי, הייתם מפסיקים להתווכח מי מכם רואה את הדברים נכון, ובמקום זה הייתם מתפנים לברר איך כל אחד מכם רואה את הדברים, ואיך לראות אותם ביחד.

בירור כזה יכול להיעשות אך ורק דרך הקשבה אמיתית, ובירור כזה הוא הבסיס להבנה ביניכם.

אבל מכיוון שלא למדנו להקשיב זה לזה באמת, התקשורת בינינו נראית בדרך כלל כמו הדיאלוג הבא:

"ספר לי מה מציק לך", אומרת אישה לבן זוגה.

"זה לא חשוב", משיב הבעל.

"כמובן שזה חשוב", מפצירה האישה האכפתית. "כל דבר שקורה לך הוא חשוב, ואני רוצה להיות תמיד חלק ממה שקורה לך. אז בבקשה, ספר לי".

"אבל את תכעסי עלי", אומר הבעל.

והאישה מוחה: "אני מבטיחה לך שאני לא אכעס. אני אמפתית מאוד ואני יודעת להקשיב".

מול הבטחה כזאת הבעל מתרצה. "טוב, אז האמת היא שלא בא לי ללכת להורים שלך הערב".

"מה?" מתפרצת האישה בחוסר אמון, "איך אתה יכול לעשות לי את זה! זה מה שמגיע לי אחרי כל מה שההורים שלי עושים בשבילנו? זה מה שמגיע לי אחרי שאני הולכת תמיד להורים שלך אף על פי שהם לא עושים בשבילנו כלום?"

הבעל מתכווץ. "בסדר, בסדר, נלך. רק רציתי לספר לך מה אני מרגיש".

והיא: "זה לא מספיק לספר לי מה אתה מרגיש, אתה צריך לדעת גם מה אני מרגישה".

מה הסיכוי שהברנש הזה ינסה שוב לחלוק את רגשותיו עם בת זוג "מקשיבה" שכזאת?

הקשבה מתחילה בהשתקת הראש שלנו

הקשבה היא לב לבו של כל דיאלוג. הקשבה מחייבת אותנו לא רק לשמוע את המילים של השותף, אלא גם להרגיש את המשמעות שהוא מייחס להן. כולם משוכנעים שהם יודעים להקשיב, וקרוב לוודאי שגם אתם משוכנעים בזה. אל תאמינו לעצמכם. כי אם תאמינו לאשליה הזאת, לא תעשו מה שצריך לעשות כדי לשפר את יכולותיכם התקשורתיות.

כאשר תתנסו בהקשבה אמיתית, יתברר לכם שהקשבה לא יכולה להיות פעילות פסיבות, ולא יכולה להיות פעילות אוטומטית. הקשבה היא פעילות אקטיבית ומודעת.

הקשבה פסיבית ואוטומטית היא מה שכולנו עושים כל הזמן: מקשיבים לזולת דרך המחשבות והדעות של עצמנו. כלומר, אנחנו מקשיבים למחשבות ולדעות שלנו, ולא למחשבות ולדעות של מי שמדבר אלינו. מה הפלא שאנחנו לא קולטים את מה שהוא אומר לנו, בדיוק כמו שהוא לא קולט את מה שאנחנו אומרים לו?

לדיאלוג כזה אין שום ערך. כדי להקשיב באמת אנחנו צריכים להשתיק את קלטת המחשבות שפועלת כל הזמן בראש שלנו. לכן הקשבה לא מתחילה בהאזנה לשותפנו, אלא בהאזנה לעצמנו: למחשבות שלנו על מה שהוא אומר, ולתגובות הרגשיות שדבריו מעוררים בנו.

הקשבה לעצמנו תאפשר לנו להפריד בין מה שהוא אומר, ובין מה שאנחנו חושבים על מה שהוא אומר. ואז נשמע בפעם הראשונה את מה שהוא כל כך מתאמץ לומר לנו.

להקשיב כדי לענות או להקשיב כדי להבין

כלל הזהב של הקשבה אמיתית למישהו היא להקשיב באותו אופן שבו היית רוצה שהוא יקשיב לך. כשאתה מדבר אליו מה היית רוצה שהוא ישמע, את הנזיפות שלך? את הבכי שלך? את השקט הרועם שלך? את ניצוצות הכעס שלך? הרי אלה אינם המסר שאתה רוצה להעביר לו. אלה הם רק ביטוי של מה שאתה מרגיש.

אתה רוצה שהוא ישמע את המצוקה שמתחת לדמעות, את הפגיעות שמתחת לשתיקות, את התסכול שמתחת לצעקות, את הקריאה לעזרה שמתחת לנקמנויות, את הזעקה לאהבה שמתחת להאשמות.

זה המסר האמיתי שאתה מנסה להעביר: מצוקה, פגיעות, תסכול, קריאה לעזרה, זעקה לאהבה. רק אם הוא ישמע את המסר הזה תרגיש שהוא הבין אותך.

וזה בדיוק גם מה שהוא רוצה שאתה תשמע כשאתה מקשיב לו. לא את הכעס שלו, לא את המילים הבוטות, לא את האיבה והניכור שלו. הוא רוצה שתשמע את המצוקה שלו, את התסכול שלו, את ההרגשה שהוא לא חשוב לך, את ההרגשה שאתה לא אוהב אותו.

הקשבה אטומה

כדי לחיות בהרמוניה עם בן זוג אנחנו חייבים ללמוד להיות לא רק "אני" אלא גם "אתה". ולא מדובר בטשטוש גבולותינו. להיפך, כשיש "אני" ברור ויש "אתה" ברור, הגבולות של שנינו ברורים לנו מאוד, ומאפשרים לנו ליצור "אנחנו" חזק ויציב במרחב הבין-אישי שבינינו.

התרכזות ב"אני" והתעלמות מ"אתה" יוצרת הקשבה אטומה, כי אנחנו מקשיבים לעצמנו ודרך עצמנו. כלומר, אנחנו מקשיבים רק למה שאנחנו חושבים על מה שאומרים לנו ולא למה שאומרים לנו באמת. הקשבה-לא-הקשבה שכזאת לא מאפשרות לנו להבין את ה"אתה", ולהשתתף בחוויה של "אנחנו".

המבחן של הקשבה אמיתית מונח בתוצאה: האם אתה יודע בסופו של דו-שיח מה הוא רצה לומר לך מעומק לבו? כן, כמובן, שמעת את התלונות שלו, שמעת את המילים המעליבות שלו, שמעת את הסגנון הבוטה שלו. אבל האם שמעת את האמת שמאחורי כל אלה? האם שמעת "אני מרגיש שאתה לא מעריך מה שחשוב לי, שלא אכפת לך מה אני רוצה, שאתה מתעלם ממני, שאתה לא אוהב אותי"?

אם תבחן את עצמך בכנות יתברר לך בוודאי שאין לך שמץ של הבנה לרגשותיו של האדם הזה, שאת הבנתו לרגשותיך אתה כל כך מחפש. כדי לקבל ממנו הבנה אתה צריך קודם להבין אותו, וכדי להבין אותו אתה צריך להקשיב לו.

אתה צריך להיות כמו פו הדוב, שיצא בפעם הראשונה לשוטט לבדו ביער אשדאון, וראה לראשונה בחייו כל מיני יצורים אחרים. הוא הביט בהם בעניין, ואז שאל את עצמו: "מעניין, איך זה להיות לא אני?"

הקשבה אמפתית

מהרגע שהתחלנו לתקשר עם הסביבה למדנו להתאמץ לגרום לאחרים להבין אותנו. מעולם לא חשבנו שאנחנו צריכים להשקיע אותו מאמץ כדי להבין אותם. את הגישה המשונה הזאת הבאנו אתנו אל מערכות היחסים הבוגרות שלנו. לא חשוב מה האיש שאנחנו אוהבים מרגיש, חשוב מה שאנחנו מרגישים, וחשוב שהוא ישמע את זה כדי שיבין סוף סוף מה כואב לנו.

גישה אגוצנטרית זאת יוצרת הקשבה אטומה. אנחנו לא מקשיבים עם כוונה להבין אותו, אנחנו מקשיבים עם כוונה למצוא תשובה ניצחת שתראה לו את הטעות שלו. אנחנו מנסים כל הזמן לאלץ אותו להרכיב את המשקפיים שלנו כדי שיראה את הדברים כמונו, ואם הוא מתעקש להמשיך לראות את הדברים בעיניים שלו אנחנו יוצאים מדעתנו: "הוא חייב להבין".

כשאנחנו עוברים למערך פנימי של הקשבה אמפתית, הדבר הראשון שאנחנו מלמדים את עצמנו הוא קודם להבין אותו, ורק אחר כך להיות מובנים לו. זה לא שינוי קטן כלל. למעשה, זה שינוי סדרי בראשית מבחינתנו, לאחר שכל חיינו אנחנו ממוקדים במאמץ להיות מובנים, ומתעלמים מההכרח להיות מבינים.

כדי להרגיל את תודעתנו לשינוי הזה עלינו להיכנס לעולמו הפנימי, משם לראות את העולם החיצוני כפי שהוא רואה אותו, ולהרגיש את הדברים כפי שהוא מרגיש אותם. כשאנחנו מפענחים העולם שלו ואת העבר שלו ואת המציאות שלו בכתב הסתרים שלו – אז אנחנו יודעים שאנחנו מבינים אותו ורואים את הדברים דרכו.

מהקשבה אטומה להקשבה אמפתית
האם התוכן עניין אותך?

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

האמת על הפחד משינוי

טוב מאוד שיש לכם בית גדול ומרווח, אבל כדי שהבית יהיה גם יפה דרושים אנשים יפים שיגורו בו. וזה לא יקרה אם תמשיכו להוציא בעיקר את הרע אחד מהשני.

שלוש מדרגות ליחסי רעות

כשטוב ביניכם אתם בעננים, וכשרע ביניכם אתם בתהום. האם התיאור הזה מתאים ליחסים שלכם? לא עדיף להיות תמיד בעננים? שלוש מדרגות מובילות מיחסי “תמיד רע”, ליחסי “לפעמים טוב”, ועד למדרגה הגבוהה ביותר של יחסים שלכולם טוב לחיות בהם. אז שימו תרמיל על הגב כי אנחנו יוצאים למסע לעבר “תמיד טוב”.

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

מרגישים שאתם זקוקים לעזרה?
צרו איתי קשר וביחד נשקם את הזוגיות