אירית: "אני רוצה ירח דבש רומנטי. מה דעתך על תאילנד?"

אלעד: "לאור מצבנו הכספי אני מציע את אילת".

אירית: "אני לא מאמינה שכמה שקלים חשובים לך יותר מירח דבש אמיתי".

אלעד: "אני חושב על העתיד שלנו".

אירית: "ואני חושבת על היחסים שלנו".

האם שניים אלה, שהתחתנו זה עתה, רוצים אותו דבר? כמובן שכן. שניהם רוצים מערכת זוגית נפלאה. אבל מה הסיכוי שלהם ליצור מערכת זוגית כזאת כשכל אחד מהם חושב על דרך אחרת להשיג אותה?

הרבה מאוד זוגות מרצפים את חייהם בדיאלוג מתסכל שכזה. מהי הסיבה לקצר הזה בתקשורת הזוגית?

חוסר הבנה נוצר כששני אנשים מדברים על אותו דבר בשתי שפות שונות: אחד מדבר בשפה רגשית והשני מדבר בשפה מעשית. בכל תקשורת חייבים להתקיים שני ההיבטים האלה, המעשי והרגשי, ובתקשורת בריאה כל אחד מבני הזוג מתייחס גם לעובדות מצד אחד, וגם לרגשות המתלווים אליהן מצד שני.

בתקשורת לא בריאה שני היבטים אלה מתפצלים בין בני הזוג, כשאחד לוקח על עצמו את הצד הרגשי והשני את הצד המעשי. וכשהם מדברים ביניהם, כל אחד נותן ביטוי בעיקר לצד שלו.

הבדלים אלה נובעים ממבנה המוח שלנו שמורכב משני חלקים עיקריים, וכל אחד מהם ממלא תפקיד אחר. החלק הימני הוא מקומו של המרכז הרגשי, ובחלק השמאלי ממוקם ההיגיון. אדם שרגיל להפעיל את החלק השמאלי של מוחו יהיה מרוכז בעיקר בעובדות ונתונים, ואדם שמשתמש יותר בחלק הימני יתרכז בעיקר במה שהוא מרגיש כלפי העובדות והנתונים.

חלוקה זאת יוצרת חשיבה שונה, הקשבה שונה, הסתכלות שונה על המציאות, ומיקוד שונה של תשומת הלב. "השמאלי המעשי" יהיה שקול ותכליתי יותר, אבל גם מנותק ואטום יותר. "הימני הרגשי" יהיה רגיש ואמפתי יותר, אבל גם חסר היגיון ומבולבל יותר.

ומה לעשות, מחקרים מדעיים מעידים שיש הבדל ברור בין "המוח הנשי" ובין "המוח הגברי". בהכללה כמובן, נשים נוטות להפעיל בעיקר את החלק "הרגשי" של המוח, ובהכללה כמובן, גברים נוטים לתפקד בעיקר עם החלק "המעשי".

רגשות היו מאז ומעולם נושא מרכזי בהוויתן של נשים. ולא במקרה רואות רוב הנשים את עצמן רגשיות, בעוד שרוב הגברים תופסים את עצמם כשכלתניים ומעשיים.

אכן, נשים רבות למדו להפעיל גם את הצד "המעשי" של מוחן, ואכן לא מעט גברים מחפשים חיבור עם הצד "הרגשי" של מוחם. אבל גם נשים דעתניות, שמנהלות את חייהן ביעילות ומסתדרות היטב עם תקציב ולוח זמנים וסדר יום, מאבדות לעתים קרובות את הקשר עם העובדות, ומתמקדות ברגשות שלהן על העובדות.

לפיכך נתייחס אל הנושא בהכללה כנשים "רגשיות" וגברים "מעשיים".

הקצר

כאשר "רגשית" ו"מעשי" יוצרים מערכת זוגית, הם לא מעלים על דעתם שהקשיים שלהם נובעים מהבנה שונה וראייה שונה כמעט לגבי כל דבר. לשותפה "הרגשית" המובן של יחסים אידיאליים הוא התקרבות מתהדקת של נשמות תאומות. עבור השותף "המעשי" יחסים אידיאליים הם חופש אישי ופתרון פראקטי של בעיות.

עם הזמן יתלונן "המעשי" בפני חבריו: "אי אפשר לדבר אתה בהיגיון. כשאנחנו מנסים לפתור בעיה היא מעלה נושא לא רלוונטי שקרה לפני חמש שנים ומתחילה לבכות". ו"הרגשית" תתלונן באוזני חברותיה: "כשאני רוצה לדבר עלינו הוא מתחיל לדבר על דברים אחרים. הוא אטום ולא נגיש מבחינה רגשית ואני מרגישה שאין לי חבר".

כאשר שני "רגשיים" מתחברים הם יכולים בקלות רבה ליצור אינטימיות בדרגה גבוהה, אבל הם צפויים גם לדרמות קיצוניות ומשברים שיאיימו על הקשר. וכאשר שני "מעשיים" מתחברים הם נוטים ליצור מערכת יחסים רגועה, אבל גם מנוכרת ולא אינטימית. כדי שתיווצר קרבה נפשית אמיתית דרושה אם כן נוכחותם של שני החלקים האלה באותה מידה. אם אין איזון ביניהם צפוי קצר תקשורתי, והנה כמה סוגים של קצרים זוגיים האופייניים במערכות יחסים:

נרות או שטויות

עדית: "אתה אוהב אותי?"

אריאל: "כן".

עדית: "אז למה אתה לא אומר?"

אריאל: "הנה אני אומר".

עדית: "אתה אומר כי שאלתי".

אריאל: "אבל אמרתי לך לפני שבועיים".

"הרגשית" מאוהבת ברומנטיקה ובביטויי אהבה, אבל נרות ופרחים נראים בעיני "המעשי" שטויות במיץ עגבניות. הוא מעדיף דרכים מעשיות להביע את תחושת ההשתייכות שלו: להביא משכורת, לעשות קניות בסופר, לדאוג לחשבון הבנק, לקחת את המכונית למוסך. הוא רואה את הזוגיות במושגים של מילוי תפקידים ושל קבלת אחריות, והציפייה המתמדת שלה לחיזור, למילה טובה, למתנת הפתעה, נראית לו כ"שטויות של נשים".

"הרגשית" למדה "רומנטיקה" מהסרטים, שם הגבר יודע תמיד לומר את המילה הנכונה, והיא חושבת שרומנטיקה היא מחווה חד צדדית: הוא אמור להפתיע, הוא אמור לחזר, הוא אמור לתת לה הרגשה טובה. אבל רומנטיקה איננה הוכחה לאהבה שלו. רומנטיקה היא אווירה משותפת. אז מי אמר שרק הוא צריך ליצור מצב רוח כזה?

הבעיה של "המעשי" איננה חוסר רגישות, אלא קושי להבין את רגשותיו. "אני לא יודע", הוא אומר כש"הרגשית" שואלת אותו מה הוא מרגיש. היא חושבת מיד שהוא לא משתף אותה במה שהוא מרגיש, והיא לא מבינה שהוא פשוט לא רוצה להתמודד עם החולשות שלו המסתתרות בנבכי נשמתו.

עדית תוכל לתרום ליצירת החוויה הרומנטית אם היא תבין שהוא פשוט פוחד להיראות אידיוט עם זר פרחים ביד, שהוא לא יודע לכתוב שיר, שהוא לא יודע איך להפתיע, ושהוא לא יכול להתחרות אתה בספונטניות ובמקוריות ובהבעה. אבל הוא בהחלט יכול ליהנות מערב אינטימי של אורות עמומים, מוזיקה מלחשת ודגדוג בגב, אם היא תקבל על עצמה את ההפקה.

אינטימיות ואוטונומיה

טלי: "אני לא מרגישה שאתה שותף".

דורון: "אז מה את רוצה שאני אעשה?"

טלי: "אני רוצה שתעדיף אותי על החברים שלך, שתיקח אותי לרקוד, שתבוא אתי לסדנת מודעות, ושנעשה הכל ביחד".

דורון: "את צריכה להיות מרוצה שאני נותן לך חופש, ושאני לא מחטט ולא מגביל".

הקצר בין טלי "הרגשית" ודורון "המעשי" נמצא במטרות הזוגיות: טלי רוצה אינטימיות, דורון רוצה אוטונומיה. טלי רוצה לעבוד על היחסים, דורון רוצה ליהנות מהיחסים. טלי רוצה להיות הדבר החשוב היחיד בחייו, דורון רוצה לחלק את העניין שלו עם תחומים נוספים. תשומת הלב של טלי מרוכזת במרחב המשותף שלהם, תשומת הלב של דורון מרוכזת במרחב הפרטי שלו.

האם שניים אלה לא יכולים להפגיש את הצרכים השונים שלהם לדרך משותפת? כמובן שכן. זה יקרה אם טלי "הרגשית" תתאים את הצרכים הרגשיים שלה ליכולות הרגשיות של דורון, ואם דורון "המעשי" לא יתעלם מהצורך שלה בקרבה. ואז הוא לא יפחד מאינטימיות, והיא לא תפחד מאוטונומיה.

הלוקחת אישית

נעמה: "ראית את הדירה שביקשתי אותך לבדוק?"

נועם: "היה לי יום מטורף ולא היה לי רגע לנשום".

נעמה: "ואיפה אני נמצאת ברשימת הדברים החשובים שלך?"

נועם: "מה זאת אומרת? במקום הראשון כמובן".

נעמה: "אז למה אתה אף פעם לא עושה מה שאני מבקשת ממך?"

נועם סיפר על הקשיים שלו, אבל מה נעמה שמעה? היא שמעה שדברים אחרים חשובים לו יותר ממנה. "הרגשית" לוקחת כל דבר באופן אישי, גם דברים שכלל לא מתייחסים אליה. היא מרגישה שהכל סובב סביבה. לכן נעמה לא מסוגלת לראות את נועם עושה משהו שלא קשור אליה. כל דבר שהוא עושה מהווה לגביה סימן לרגשותיו אליה. אם הוא עייף, סימן שאין לו כוח אליה. אם הוא עסוק, סימן שאין לו זמן בשבילה. אם אין לו מצב רוח, סימן שאין לו סבלנות אליה.

כדי שתיווצר ביניהם תקשורת מאוזנת נעמה חייבת לראות שיש כאן שני אנשים ולא אחד, שלכל אחד מהם יש רצון שונה, טעם שונה, ציפיות שונות, עיסוקים שונים, הרגשות שונות. אז היא תבין שלא כל דבר שצד אחד עושה מראה בהכרח על הרגשתו כלפי הצד השני.

כשנעמה תשתמש יותר בחלק "המעשי" של מוחה היא תוכל להבין שבעל עסוק איננו סימן לבעל אדיש, והיא לא תצטרך יותר לחיות על קצה העלבון כשהוא שקוע בענייניו. וככל שהיא תהיה קשובה יותר לצרכים שלו ותפסיק לחפש סימנים במה שהוא אומר, גם הוא יוכל להיות יותר קשוב לצרכים שלה.

תקשורת בקצב שונה

שרית: "סיפרתי לך הבוקר שיש לי מיגרנה ואתה הלכת לעבודה. זה כמו לפני שבועיים כשנתקעתי עם הרכב ואתה היית בישיבה, וכמו לפני חודש כשהייתי גמורה אחרי המריבה עם אמא שלי ואתה היית במכון כושר. אתה לא מבטל שום דבר כדי להיות אתי. אבל כשאמא שלך צריכה אותך אתה מזנק, כמו לפני עשרה ימים, כשעזבת הכל ונסעת אליה באמצע העבודה, וכמו לפני חודש שהיא לא הרגישה טוב ואתה ויתרת על הבילוי שלנו".

אורן: "אמא שלי שברה את הרגל והייתי צריך לקחת אותה לבית חולים".

שרית: "אני מרגישה שאם אני אשבור את הרגל אתה תגיד לי לקחת מונית".

אורן: "אני לא יודע מאין את לוקחת את זה".

כששרית מתוסכלת מעניין מסוים, היא מזכירה לאורן את כל המקרים שבהם הוא לא היה זמין בשבילה. אחר כך היא עושה לו ניתוח אופי כדי להראות לו עד כמה הוא חסר התחשבות. רק בתום מרתון תלונות ארוך היא מגלה שככל שהיא מדברת יותר הוא מבין פחות.

טונות של מילים, קצב של מרוץ מכוניות, קפיצה מנושא לנושא, דוגמאות לא רלוונטיות, זכרונות היסטוריים, אלה הם המאפיינים הבולטים בתקשורת של "הרגישה". מכיוון שהיא שקועה לגמרי בהרצאה על מה שהיא "מרגישה", היא לא מרגישה שהיא מדברת עם עצמה.

שרית משגשגת בשיחות נפש. אבל מה לעשות, אורן "המעשי" לא מפיק מהשיחות האלה שום הנאה. הוא מוכן לשוחח על העובדות, אבל הוא הולך לאיבוד כשהיא מחטטת ברגשותיה. הוא נכנס לכוננות ספיגה ברגע שהוא שומע את המשפט "אני רוצה לדבר אתך" או "בוא נדבר", והוא לא יודע מה לעשות מול הדרמה של האמוציונלית של שרית.

אבל היא תופסת את חוסר האונים שלו כאדישות, ומחפשת נימוקים משכנעים עוד יותר. זה המקום שבו אורן מפסיק להקשיב, וזה המקום שבו היא אומרת ביאוש: "אי אפשר לדבר אתך".

כששרית תשתמש יותר בחלק "המעשי" של מוחה היא תהיה מסוגלת לדבר בזמן הנכון, בצורה הנכונה ובמידה הנכונה. בכך היא תאפשר לאורן להקשיב, להבין ולגלות הרבה יותר אמפתיה כשהיא זקוקה לו.

הרמוניה זוגית היא איזון

לא מספיק לכם לדעת שהשני רואה דברים באופן שונה. אתם צריכים ממש לראות את הדברים בעיניים שלו, ולהרגיש ממש מה שהוא מרגיש כלפיהם. רק היכולת של כל אחד מכם לראות מצב בעיניו של השני יאפשר לכם לקיים דיאלוג זוגי.

אתם לעולם לא רבים בגלל הבעיות, אלא בגלל הדרך השונה שבה אתם רואים את הבעיות. לא הדברים שקורים מדי יום יוצרים אפוא את הקשיים שלכם, אלא הקשיים שלכם נוצרים כי אתם שוכחים שאתם רואים אותם באופן שונה לגמרי.

אם אתם משאירים לצד אחד את כל "העבודה הרגשית", ולצד השני את כל "העבודה המעשית", כל אחד מכם מאבד את המגע עם חלק חשוב זה אצלו. ואז מפגש הניגודים שביניכם גובה מכם מחיר גבוה.

יחסים בריאים אפשריים רק אם שניכם מבינים שהאמת איננה לעולם בצד זה או בצד האחר, שהתנהגות אנושית יכולה להיות מובנת תמיד בדרכים רבות, ושהרמוניה ביניכם מחייבת מתן כבוד מאוזן גם לנציג המעשי וגם לנציג הרגשי במערכת היחסים שלכם.

לרשום ולזכור

אם את הצד "הרגשי" שביניכם, כדאי שתזכרי שהוא לא מונע ממך רגשות, אלא שהוא פשוט לא חושב על "הדברים האלה".

אז מה עלייך לעשות?

1. את נוטה לומר מה שבלבך כאן ועכשיו. אם את רוצה לשוחח על משהו שעלול לעורר קונפליקט, היי ערה לעיתוי הנכון. אל תעוטי על שותפך "המעשי" ברגע שלוחץ לך, כי אם הוא לא מוכן לבאות, את מונעת ממנו להקשיב לך.

2. את נוטה להשחיל למחרוזת אחת כמה נושאים שנראים לך קשורים לעניין, כמו האופי שלו, אמא שלו, האקסית שלו, וכמובן כל הבעיות שצברתם. התמקדי בכל שיחה בנושא המרכזי, והישארי בו עד שתבטיחי שהוא הבין אותו עד הסוף. רק אז עברי לנושא הבא.

3. יש לך בעיה עם שיחה על עובדות, כי אותך מעניין הרבה יותר מה את מרגישה ומה הוא מרגיש לגבי העובדות. בעת ויכוח למדי להישאר עם העובדות מספיק זמן. כך את מגבירה את הסיכוי ששופך "המעשי" יהיה מעוניין להשתלב גם בהיבט הרגשי של הנושא.

4. כשאת מתמקדת ברגשות שלך אין רצף במחשבה שלך, ולכן אין גם סדר בדברים שאת מציגה. הרגילי את עצמך להביא את הדברים באופן מסודר, בזה אחר זה, במקום לקפוץ מנושא לנושא ולהשאיר את שותפך "המעשי" מבולבל.

5. יש לך נטיה להשתמש בשפה פוגעת כשאת פגועה, ושפה פוגעת תמיד מאפילה על המסר שאת מנסה להעביר. זאת הסיבה שלעתים כל כך קרובות את לא מצליחה להבהיר את עמדתך. בן זוגך שומע רק את המילים הפוגעות, וכאן נעצרת ההקשבה שלו. למדי לדבר בשפה "מעשית" יותר כדי שתוכלו לדבר בשפה אחת.