מה קרה לאותה ילדה לא חברותית שאהבה ספרים יותר מאשר משחקי תופסת? זאת שלא אהבה להצביע בכיתה, אבל כשהמורה פנתה אליה היא תמיד ידעה את התשובה?

היא גדלה מאז כמו כולנו, אבל גם היום היא לא אוהבת להתרועע, וגם היום היא אוהבת את חברת עצמה יותר מאשר כל חֶברה אחרת.

כל אחת אוהבת להיות מדי פעם עם עצמה, כל אחת אוהבת לקרוא מדי פעם ספר, וכל אחת מתבוננת במה שקורה סביבה, משום שבכל אחת מאתנו יש "מתבוננת" קטנה, גם אם אנחנו שייכות לטיפוס אחר מתוך תשעת הטיפוסים הפסיכולוגיים. כזכור, כל הטיפוסים נמצאים בכולנו.

אבל את "מתבוננת" אמיתית רק אם את עומדת בשלושת הקריטריונים הבאים:

• אם את עושה הכל (אבל הכל) כדי למנוע פלישה למרחב הפרטי שלך.
• אם את עושה הכל (אבל ממש הכל) כדי להיות משוחררת מתלות ברמת חיים גבוהה.
• אם את עושה הכל (אבל מה זה הכל) כדי להימנע ממעורבות באירועים חברתיים.

אם סימנת "וי" ליד שלושת הקריטריונים האלה, הדברים הבאים נוגעים לך, מכיוון שסימנת את עצמך כ"מתבוננת".

הרבה נקודות ראות

כל אחד בוחן דברים, כל אחד רואה דברים, כל אחד רוצה להבין דברים, אבל לא כל אחד הוא "מתבונן". ההסתכלות של רוב האנשים מתרחשת דרך עיניהם הסובייקטיביות, והעולם נראה בעיניהם דרך החוויה האישית שלהם.

הצייד רואה ביער את הציד, חוטב העצים רואה את העצים, האמן רואה את היופי, פטיש רואה בכל אדם מסמר. מעורבות אישית וחוויה אישית אינן מאפשרות ראייה אובייקטיבית, כי הן מצמצמות את מרחב ההתבוננות לתחום העניין האישי.

ההתבוננות של "המתבוננת" שונה. היא בנתה חיץ בין השׂכל ובין המרכז הרגשי, ולכן היא מוגלת לצפות בדברים מנקודת ראות של משקיף זר, בלי לחוות אותם באופן רגשי. גם כשהיא מעורבת במצב מסוים, היא יכולה לעמוד מן הצד ולבחון את המתרחש.

זה מאפשר לה לראות "גדול". היא מסוגלת לעשות את הבלתי אפשרי, ולצאת מנקודת המבט האישית שלה כדי להתחבר לנקודות ראות רבות. בזכות זה היא יכולה לתפוס דברים בצורה האובייקטיבית ביותר שניתן.

התודעה הסובייקטיבית של רוב האנשים כבולה אל ההשקפות של עצמה כמו כלב הקשור בשרשרת ברזל אל מלונה מלאה רעיונות. זוהי תודעה שיכולה להכיל רק רעיונות הנמצאים בטווח השרשרת. תודעתה של "המתבוננת" חוצה את אופקיה הסובייקטיביים המוגבלים, ופורצת אל ראייה מקיפה וחובקת-כל.

היא מבוססת על הידיעה שכל דבר שהיא רואה הוא סובייקטיבי, וכך גם כל דבר שמישהו אחר רואה הוא סובייקטיבי, ולכן היא לא עוסקת בשאלה איזו נקודת ראות נכונה, אלא משתדלת ללמוד מה כל אחד רואה.

לא כייפית

"המתבוננת" למדה מגיל צעיר שהיא לא מוכשרת במיומנויות חברתיות, והיא ויתרה על ההנאה של יחסי רעות. אבל מכיוון שרוב ההנאות כרוכות במעורבות חברתית, היא ויתרה כמעט על כל ההנאות. מאז מושג ההנאה כמעט לא קיים בעולמה, והיא פיתחה התנגדות כלפי כל דבר שכרוך בהנאה.

סמול טוק? לבלות שעות בקניון בחיפוש בגד חדש? לגלוש על הגלים? לטפס על ההימליה? לעשות קפיצת בנג'י? לצאת למסע אתגר בג'ונגל של בורניאו? היא לא מבינה למה אנשים מבזבזים את זמנם בעיסוקים כאלה, שהם בעיניה ריקניים ושטחיים.

איפה כן נמצא אותה? היא עוסקת במחקר, בכתיבת תיזה, בפיתוח תיאוריה חדשה. בקיצור, "המתבוננת" היא לא כייפית. היא שכלתנית, רודפת אחרי ידע ומחפשת אתגרים מחשבתיים. ואם את רוצה חברה שתהיה בת לוויה שלך לכיף, היא לא הכתובת.

זה מתחיל באמונה שהמקורות האישיים שלה מוגבלים. מכיוון שהיא מרגישה שהיא לא מוכשרת, היא נענית לחוסר הביטחון שלה בצבירה אינסופית של ידע, וברכישת מיומנות על בורייה, והיא לא נרגעת עד שהיא מרגישה בקיאה מאוד בתחום שבו בחרה. "ככל שאתה יודע יותר, אתה יודע שאינך יודע", אמר סוקרטס, שהיה ככל הנראה "מתבונן".

כתוצאה מזה, "המתבוננת" היא הטיפוס הערני ביותר מבחינה מנטלית מכל הטיפוסים. היא מפיקה קילומטרים של מחשבה מכל התנסות קטנה, והחשיבה שלה תמיד בהירה ומקיפה.

יש לה יכולת לראות דברים בהקשר השלם שלהם, לתפוס את הדפוסים והחוקים המפעילים אותם, ולגלות את המשמעות וההיגיון הפנימי שלהם. לכן התובנות שלה יכולות להיות מקוריות וחדשניות.

העדפת חשיבה על חוויה והנאה גורמת לכך שהיא יכולה להיראות מרוחקת או סנובית. ואכן מהצד נדמה שהיא עטופה במעין חגורת הסתייגות. הריחוק של "המתבוננת" ממעורבות אישית מאפשר לה אם כן להצטיין בחשיבה, אבל הוא גם מבודד אותה במידה רבה.

עצמאות כערך עליון

המניע העיקרי של "המתבוננת" הוא להבטיח שליטה מלאה בעצמה. שליטה עצמית היא עצמאות ואוטונומיה. שליטה עצמית מאפשרת חופש מוחלט מהשפעות חיצוניות. שליטה עצמית היא כוח נגד כל לחץ חברתי. ומכיוון ש"המתבוננת" מעריכה שליטה עצמית כערך עליון, היא נאבקת נגד כל דבר שיכול להפריע לה.

הדבר הראשון שמפריע לשליטה עצמית הוא הרגש, אותה חיית לב מסתורית, פראית וחסרת מעצורים, שאינה מצייתת לשום חוקים, שאינה נשמעת לשום תבונה, ושמטלטלת אותנו למצבי רוח בלתי צפויים.

"המתבוננת" רוצה לשלוט ברגשותיה כדי שרגשותיה לא ישלטו בה. והרי אדם כועס או נעלב אינו יכול לשלוט בעצמו. לכן רגשות הם הדבר הראשון שהיא לומדת להגביל ולהכניס לסדר, מה שיכול לגרום לה להיראות קרה.

הדבר השני שמפריע לשליטה בחיים הוא צרכים של אנשים אחרים, והיא רוצה להיות חופשיה מהם. לכן היא נאבקת על הפרטיות שלה, על מקום שיאפשר לה שליטה במרחב שלה וזמן בלתי מופרע. ביתה הוא מבצר המוגן מפני הפרעות, המאפשר לה לשמור את העולם החיצוני במרחק בטוח ממנה.

הדבר השלישי שמפריע לשליטה עצמית הוא הצרכים שלה עצמה. יש לנו צרכים רבים: להימנע מחולשה, לשלוט בזולת, לצבור חפצים, לקבל אהבה, לשפוט, להיות צודק, למצוא חן, להצליח. הצרכים האלה גורמים לנו להיות תלויים במשהו חיצוני כדי לספק אותם.

"המתבוננת" לא רוצה לחשוש ממחסור, מאובדן, מהפסד, מחוסר אהבה, מחוסר הערכה, מחוסר הצלחה. לכן היא עושה הכל כדי לא להזדקק לשום דבר מלבד הדברים החיוניים.

וכך, כדי לשמור על אי תלות, היא הופכת למינימליסטית, ומלמדת את עצמה להתקיים עם מעט מאוד מבחינה חומרית. היא יכולה להתגורר בתנאים של סטודנטית, ובדרך כלל יימצאו מעט מאוד חפצי נוי בדירתה.

האידיאולוגיה שלה היא שהמעט שווה הרבה: הרבה אוטונטמיה, הרבה חופש, הרבה אפשרויות לעסוק במה שמעניין אותה. המעט מפשט הכל, וכלכלה של הידוק החגורה מאפשרת לה פחות מעורבות חברתית, פחות ציפיות, פחות סיבוכים רגשיים.

בולמת זעזועים רגשיים

האזור הפגיע ביותר בחייה של "המתבוננת" הוא המערכת הזוגית. כאשר ההגנה העיקרית היא ניתוק מרגשות, מצרכים של אנשים אחרים ומצרכים של עצמה, התאהבות ומעורבות בשותפות זוגית יכולות להיות מסוכנות מאוד, כי הן כרוכות בדיוק באותם גורמים שמהם מנסה "המתבוננת" להימנע.

לניתוק רגשי יש אפוא ערך הגנתי. הוא מרכך זעזוע של פרידה אפשרית או של דחיה אפשרית, וגם של תובענות יתר מצד אדם אחר.

אבל רגשות הם הכוח המניע של כל מעשינו והתנהגותנו, והם הדחף להשגת מטרותינו. הם פעילים במרכזם של כל הצמתים שבהם אנחנו ממזגים את הווייתנו עם הווייתם של אנשים אחרים, והם חיוניים בהנעתנו לקראת השתלבות חיונית במערכת זוגית.

מכיוון שהיא מתבוננת בכל דבר, היא מתבוננת גם ברגשות שלה. כלומר, במקום לחוות דברים דרך המרכז הרגשי שלה, כמו רוב האנשים, היא חווה דברים דרך התבוננות מרוחקת בהם. וכך היא נוהגת גם ברגשותיה. אבל זה עלול לגרום לה לנתק את עצמה מעושרים של החיים בשניים.

אינטליגנציה רגשית

כש"המתבוננת" מעזה לפתוח את שעריה בפני אנשים אחרים, היא מגלה שמעורבות רגשית אינה חייבת להיות סיבוך רגשי. היא מגלה שכאשר היא מחילה את תבונתה גם על רגשותיה, היא יכולה לעבור מניתוק רגשי לאינטליגנציה רגשית אמיתית.

אמנם, גם כשהיא מוכנה לתמורה פנימית זו היא לא הופכת לרגשנית. עדיין אין דבר אווילי בעיניה יותר מאשר כעס ועלבון ושנאה ועוינות, ועדיין היא לא מבינה למה אנשים מבזבזים את חייהם בהתרוצצות סביב רגשות ילדותיים והרסניים ומכאיבים אלה.

אבל היא מבינה שאין צורך לכבות את הרגשות כדי להבין אותם. צריך להתחבר אל רגשות אחרים. והיא לומדת למצוא בתוכה את אותם רגשות הצומחים מתוך חיבור בין רגש ותבונה, ולהתחבר אליהם.

כשהיא עושה את החיבור בין הרגש ובן המחשבה היא מגבירה גם את בהירות השׂכל וגם את חוכמת הלב. היא נפתחת לאנשים עם רגשות מעצימים ומחברים של אהבה וקבלה, והיא נותנת ביטוי לרצון שהיא דיכאה כל השנים להיענות לצרכים של עצמה ושל הזולת.

עם המטען הזה של אינטליגנציה רגשית, הנוכחות של "המתבוננת" יכולה להיות מעשירה מאוד, כי אינטליגנציה רגשית מאפשרת ל"מתבוננת" שנפתחה לגלות מעורבות מלאת השראה ביחסים עם אנשים אחרים.

זוגיות "מתבוננת"

"המתבוננת" יכולה להתחבר רק עם בן זוג שלא מפרש את התנהגותה כמסר של "אל תפריע" ו"הישאר בצד. אולי הוא לא ימצא אצלה שמחת חיים במובן המקובל, ואין סיכוי שתהיה לו בת לוויה לבידור קליל. אבל מובטח לו תמיד דיאלוג מלא השראה.

ועם זאת, היא מפתחת תרעומת כלפי כל פלישה לתוך המרחב שלה, לתוך הזמן שלה, וכמובן לתוך עצמה. לכן מערכת יחסים אידיאלית בעיניה כרוכה בכיבוד גבולות, באי-תלות, באוטונומיה ובפרטיות.

קשה לה עם ספונטניות, ואין סיכוי שהיא תיהנה מביקור בלתי צפוי. בן זוגה צריך להסתגל ללוח זמנים מוגדר כדי שהיא תמיד למה לצפות.

הא לא רגשנית ולא סנטימנטלית. לכן הוא יכול לוותר על נרות ורומנטיקה. אלה אביזרים מיותרים בעיניה. במקום זה הוא חייב, אבל חייב, להעשיר את עצמו ולהרחיב את גבולותיו, כדי שנוכחותו תציב אתגר מחשבתי עבורה כפי שהיא תהיה עבורו.