טלי נוהגת להעיר כל הזמן לבעלה רמי, והוא מתלונן שהיא יורדת לחייו. "מצטערת", היא פוסקת בנחרצות, "אבל כשאני רואה משהו לא בסדר אני חייבת לתקן אותו".

שגית מרבה ללכת לבליינד-דייטים, ופגישה אחת קצרה מספיקה לה כדי לקבוע אם הוא מתאים או לא. "למשל, אם הוא לא משלם עבור הקפה, הוא גמר אצלי", היא מדגימה את משפט השדה שהיא עושה לכל מועמד.

אירית נפרדה מבעלה לאחר שנתיים מכיוון שהוא הלך כל ערב לבקר את אמו, שהיתה חולה אנושות. הוא ביקש ממנה להיות סבלנית, אבל היא הודיעה בתקיפות: "התחתנתי כדי להיות יחד עם בעלי בטוב וברע, לא כדי להיות לבד".

מה משותף לטלי, לשגית ולאירית? שלושתן פועלות על פי עקרונות חותכים ובלתי מתפשרים, שלושתן משוכנעות תמיד שהן צודקות והוא טועה -ושלושתן מייצגות את טיפוס "השופטת".

אם גם את נוהגת לחרוץ משפט חד וחלק, אם גם את חושבת שהאחרים צריכים להתיישר על פי הסטנדרד הגבוה שלך, ואם גם את נוהגת להטיף מוסר בנוסח "אמרתי לך" ו"היית צריך להקשיב לי", אולי גם את שייכת לטיפוס "השופטת".

זכרי, כולנו שיפוטיים, כולנו חושבים תמיד שאנחנו צודקים, וכולנו חושבים שהאחרים צריכים לקבל את דעתנו. אבל זה לא אומר שכולנו שייכים לטיפוס "השופט". כל אחד מתשעת הטיפוסים הפסיכולוגיים נמצא בנו, ולכן בכל אחד מאתנו יש שופט קטן.

הדברים הבאים יבהירו לך אם מדובר רק ב"שופט קטן", או אם את שייכת לטיפוס "השופטת", שהשיפוט הוא מרכז הכובד של אישיותה.

הצודקת הנצחית

"השופטת" נותנת לאנשים אחרים הרגשה שהם אינם מסוגלים לדאוג לעצמם בלעדיה. כשהיא מייעצת להם היא למעשה מחנכת אותם, מלמדת אותם, מכתיבה להם, מצווה עליהם. לא עולה על דעתה לבדוק יחד אתם אם הם מעוניינים בכלל בעצותיה, משום שהיא משוכנעת ש"הכל לטובתם".

היא לא מרגישה שלמעשה היא כופה את עמדתה, ושבינתיים היא גם משבשת את יחסיה עם הסביבה.

אפשר לראות מיד את המתח של "השופטת. דריכות, קשיחות ונוקשות הן הגדרות המתארות לא רק את המראה שלה, אלא גם את עולמה הרגשי.

היא כאילו אומרת: "אני יודעת את הדרך שבה דברים צריכים להיות, לכן אתה חייב להקשיב לי". היא משוכנעת שרק לה יש תמיד תשובה נכונה. לכן היא גם משוכנעת שהיא יודעת איך כל אחד "צריך" ו"חייב" ו"מוכרח" לנהוג. אם מישהו אינו עומד בתקן שלה, היא מרגישה שחובתה לתקן את התנהגותו, להטיף לו מוסר וללמד אותו לקח.

שלוש שנים נחלקו ביניהם בית הלל ובית שמאי. בית הלל נענה למציאות על פי מה שהיה אפשרי. בית שמאי קבע עקרונות על פי מה שצריך. ו"השופטת" מייצגת את בית שמאי. "כך צריך" - זה סימן ההיכר שלה. "עבור לדום ועמוד בציפיות שלי", זה המסר שלה.

היא רואה כל דבר כשחור או לבן, צודק או לא צודק, טוב או רע, נכון או לא נכון. אין אזור ביניים, אין אזור אפור. אבל חשיבה של שחור-לבן שואבת את השראתה מביטחון ש"אני צודקת" ו"אתה טועה". וחשיבה כזו מעצם טבעה גורמת לה להיות חסרת סובלנות כלפי מי שאינו מסכים אתה. בכל פעם שמשהו נעשה שלא על פי הקריטריונים שלה שולף חוש הצדק שלה ציפורניים, והיא לא לוקחת שבויים.

דעתנות או בריחת מוחות

לשיפוטיות שמור בחברה שלנו מעמד של איכות מחשבתית גבוהה, ושיטות חשיבה מלומדות מטפחות אותה באמצעים מתודיים. "יש לי חוש ביקורת מפותח מאוד", מתפארים אנשים רבים, ומרגישים שתכונה זו מצביעה על ראייה מפוכחת, על סגנון אליטיסטי ועל חוכמה עמוקה.

אבל חשיבה שיפוטית מעידה בעיקר על ראייה סובייקטיבית, מוגבלת וחד צדדית. כשאנחנו מביעים את עמדתנו לגבי נושא כלשהו, אנחנו מבטאים בסך הכל את נקודת הראות האישית שלנו לגביו. למעשה, כל שיפוט אינו אפוא אלא הצהרה על האופן שבו אנחנו רואים את הדברים.

כשאנחנו שופטים מישהו אנחנו מנסים להתאים אותו לטעם האישי שלנו, כמו נסיך האגדות שחיפש אך ורק אותה בת זוג שכף רגלה תתאים בדיוק לסנדל שבידו. התוצאה היא שבמקום לחוות את המציאות עצמה, "השופטת" חווה בעיקר את מימוש או אי מימוש התפיסות שלה על המציאות.
"השופטת" מאמינה בשלושה דברים:

1. היא משוכנעת שהיא ביקורתית קודם כל כלפי עצמה. אבל בעצם היא ביקורתית כלפי כל אחד, ורק לא כלפי עצמה. אילו היא היתה ביקורתית באמת כלפי עצמה, היא היתה מגלה שהצדק איננו שייך לאף אחד, ושהשיפוטיות הכפייתית שלה היא המקור העיקרי לקשיים שלה ושל האנשים שחיים במחיצתה.

2. היא משוכנעת שהשיפוט שלה הוא ביקורת בונה. אבל כדי שביקורת תהיה בונה באמת היא צריכה להביא אך ורק תוצאות חיוביות, וביקורת פוגעת או מרגיזה אינה בונה דבר. האמת היא שכאשר אנחנו שופטים אחרים, אנחנו מנצלים אותם כמקור תמיכה באגו שלנו. ביקורת ושפיטה אינן אפוא אלא ניסיון לערער את ביטחונו של אדם אחר כדי שאנחנו נרגיש ביטחון בעצמנו, ואין בכך שום דבר בונה.

3. היא משוכנעת שעמדתה תמיד מוצדקת ושכל דעה אחרת מוטעית. היא כל כך בטוחה בצדקת דעתה, שהיא מוכנה להקריב כל קורבן כדי להגן עליה. היא מוכנה לפרק מערכת זוגית, לעזוב מקום עבודה, לפגוע באנשים אחרים, ולעשות דברים מטורפים אחרים משום ש"כך היא מאמינה".
השפיטה נושאת רווח משולש:

1. כשהיא שופטת את הזולת, מתעלמת "השופטת" מהחסרונות של עצמה. כל עוד היא ממוקדת במומים של מישהו אחר, היא יכולה להסיח את דעתה מהעובדה שגם היא לפעמים לא נחמדה, לא מושכת ולא הגיונית.

2. כשהיא מתמקדת במישגים של הזולת, מונעת "השופטת" מהזולת להתמקד במישגים שלה. כך היא מבטיחה שהוא יהיה עסוק בהשפלה שלו, ולא יתפנה להבחין בטעויות שלה.

3. כשהיא מותחת ביקורת מרגישה "השופטת" עליונות על הזולת. כשהיא מעירה לאדם אחר איך עליו לנהוג או לחשוב או להיראות, היא אומרת לו בעצם: "אני יודעת ואתה לא יודע", "אני צודקת ואתה טועה". השפיטה היא אפוא הנשק הסודי שבעזרתו היא שומרת על מראית עין של יתרון לטובתה.

משפיטה להתפכחות

כש"השופטת" עושה הסבה פנימית מביקורתיות מעצבנת למתקנת אמיתית, מתגלה האידיאליסטית הגדולה, שערך תרומתה אדיר בכל מקום שיש בו עוול. אותן אנרגיות עצמן ששירתו אותה קודם לשיפוט, משרתות אותה עתה כמתקנת חברתית המשפרת את איכות החיים סביבה.

המפנה מתחולל אצלה כשהיא מבינה שלמעשה היא חיפשה עד כה עליונות ולא תיקון ושיפור, וכאשר היא תופסת שאיש אינו מקשיב לה כשהיא מנסה לכפות את דעתה. מאותו רגע ידה כבר לא כל כך קלה על ההדק מול דעות שונות.

"שופטת" שפיתחה מודעות לכפייתיות שלה נותנת לכל אדם רשות לא לדעת, לא להבין, לטעות, להתנגד, להיות חלש. הכללים מתרככים. היא יוצאת מהמנהרה של נקודת ראות חד-סטרית, אל מרחב של אין-סוף נקודות ראות, והיא מגלה שיש תמיד יותר מדרך נכונה אחת.

ממקום זה לומדת "השופטת" לסלוח לאנשים שאינם נוהגים על פי הקריטריונים שלה. ואז כל ביקורת שהיא מותחת היא ביקורת בונה באמת, משום שהיא לא אמורה לתת מענה לצורכי האגו שלה, אלא לצורכי האדם שאליו הביקורת מופנית.

"שופטת" שעשתה מעבר פנימי משפיטה חסרת אבחנה להתייחסות סובלנית, מגלה את הערכים האישיים והמוסריים הגבוהים שלה. היא מצפונית ובעלת חוש מפותח לצדק. היא רוצה שהכל יהיה מושלם, והיא יודעת לשפר דברים בלי לפגוע באיש.

היא בעלת משמעת עצמית גבוהה, מאורגנת, אחראית, אמינה, ואפשר לסמוך עליה שהיא תנהג תמיד ביושר ובהגינות. היא פורסת באופן טבעי חסות על אחרים, והיא יכולה להיות מעוז של כוח בעת מצוקה.

היא מבינה שהיא לא חתמה על הסכם עם אלוהים שכל הצדק יהיה תמיד בצד שלה. היא יורדת מהאולימפוס ומצטרפת למין האנושי. וכשהיא מחליפה הטפת מוסר בדוגמה אישית, היא מגלה שכל אלה שדחו אותה קודם בגלל השיפוטיות המעצבנת שלה, עוברים עתה לנוח ומקשיבים לה בהערכה.

רווחה גדולה חווה "השופטת" כשהיא לומדת לחיות עם סתירות וניגודים. וכאשר היא תופסת שלאיש אין זכות לשפוט את מסע הנפש של זולתו, היא מגיעה לשלב שבו היא יכולה להציע חוכמה המשלבת ראייה מעשית ומציאותית, עם לב רגיש לכל אדם.