הדברים האלה מיועדים לכל אלה שמנסים לדבר עם בן הזוג שלהם על מה שהם מרגישים, אבל אף אחד לא מקשיב להם. האם יש דרך להניע אותו להקשיב? אז כן, בהחלט יש דרך לזה: הוא יקשיב אם רמת העניין שיש במסר שלנו תהיה מתואמת עם רמת העניין שלו בנושא הזה. כלומר, אם אנחנו הצד הדובר ואנחנו רוצים להעביר מסר חשוב לבן זוגנו, כדאי שנזהה את רמת העניין שלו, כדי להבחין אם הוא בכלל נשאר אתנו או אם הוא הלך לישון.

אז לפני שאנחנו מתלוננים ש"הוא לא מקשיב לנו", כדאי שנבטיח שהדברים שאנחנו אומרים מעניינים אותו בכלל, ואם הוא בכלל רוצה להקשיב להם. כי אם הדברים שלנו יעניינו אותו, למה שהוא לא יקשיב להם? למה שהוא ינדוד למחוזות רחוקים אם הדברים שלנו ירתקו את תשומת הלב שלו?

אז מהו הנושא שבטוח לא מעניין אף בן זוג? לא מעניין אותו כמה אנחנו אומללים בגללו, וכמה קשה לנו בגללו, וכמה הוא אטום אלינו, וכמה הוא חסר התחשבות, וכמה אנחנו עושים בשבילו לעומת המעט שהוא עושה בשבילנו. ואם זה נושא המסר שלנו, אסור לנו להתפלא אם אחרי דקה הקהל שלנו יפסיק לשמוע אותנו, ורק יחכה שנסיים את ההרצאה המשעממת שלנו.

מספיק ברגישות הכי מינימלית כדי לשים לב כמה זמן אנחנו מסוגלים לדבר על הנושא "אתה רשע" בלי להרגיש שאנחנו מדברים אל עצמנו, וכמה זמן אנחנו מסוגלים אחר כך להתלונן ש"אין לנו עם מי לדבר". והבעיה היא שלא תמיד אנחנו מגלים אפילו את הרגישות המינימלית הזאת. לכן רבים מאוד בינינו יכולים לשאת דברים גם חצי שעה וגם שעה אל קהל שחולם בהקיץ כבר מזמן.

השאלה הנכונה לשאול את עצמנו במקום הזה היא: כמה זמן היינו אנחנו מסוגלים להקשיב לבן זוגנו אם הוא היה מספר לנו כמה אטומים וחסרי התחשבות ולא אמינים אנחנו, וכמה זמן היינו נשארים קשובים אם הוא היה מפרט את היחס הטוב והמתחשב שהוא נותן לנו. האם לא היינו מאמצים במצב כזה גם אנחנו את האסטרטגיה של הסחת דעת, כדי להקטין ככל האפשר את הסבל?

ולפתרון: מכיוון שאף אחד לא יכול להכריח את עצמו להקשיב כמה הוא לא שווה, וכמה הוא לא אמין וכמה אי אפשר לסמוך עליו, אין טעם שנחכה שהישועה תגיע מצד בן הזוג הלא מקשיב. לכן הדבר היעיל היחיד שנוכל לעשות הוא ללמוד אנחנו עצמנו לדבר לא רק על הקשיים שבן זוגנו גורם לנו, אלא גם על הקשיים שאנחנו גורמים לבן זוגנו. ואז נופתע איזה בן זוג מקשיב יש לנו פתאום.