כולנו משוכנעים שאנחנו אמפתיים מאוד. אבל כדי שנהיה באמת אמפתיים כפי שאנחנו רוצים להיות, אנחנו צריכים להכיר קודם בעובדה שאנחנו רחוקים מלהיות אמפתיים כפי שאנחנו מדמים.

נכון, אנחנו מודעים מאוד למה שבן זוגנו מעולל לנו. לכן כל כך טבעי בעינינו שהוא יתנצל, יבין את מעשיו הרעים ויבטיח להשתנות. אבל אנחנו לא מודעים למה שאנחנו מעוללים לו. לכן אנחנו לא מצפים לאותה אמפתיה מצד עצמנו.

אנחנו לא רואים באמת את הפגיעה שלנו בו, ולכן התנצלות מצדנו נתפסת אצלנו כמעשה חסד שאנחנו עושים אתו, או כדי להראות את גדלות הנפש שלנו, או כדי שהוא לא ינפנף אחר כך בקלף של "תמיד אני מתנצל ראשון". לכן התנצלות מצדנו לא מראה כמעט אף פעם על חרטה אמיתית עמוקה שפגענו בו.

כמובן שאנחנו מאוד מאוד אמפתיים כשכואב לו משהו בגלל מישהו אחר. אנחנו ממש מלאכים כשבן משפחה פגע בו, כשלא קידמו אותו בעבודה או כשהוא חוטף שפעת. נקשיב לו, נחבק אותו, נכין לו תה, נייעץ לו. אבל לאמפתיה הזאת אין זכר כשהוא מרגיש פגוע בגללנו.

אילו היתה בינינו קרבת נפש אמיתית היינו מתנהגים אחרת לגמרי: היינו רוצים לדעת מראש איך ההתנהגות שלנו פוגעת אחד בשני, כי היינו רוצים לעשות הכל כדי למנוע זה מזה הרגשה רעה.

אבל מה לעשות אם אנחנו לא מרגישים באמת שאנחנו פוגעים בשני? מה לעשות אם המעשים שלנו נראים בעינינו תמיד מוצדקים?

שאלות קשות, כי זה המצב אצל כולנו: אנחנו לא מרגישים באמת שאנחנו פוגעים. אז אם אנחנו רוצים להתחיל להיות באמת אמפתיים, אין לנו ברירה אלא להתנהג כפי שהיינו מתנהגים אילו היינו מרגישים את ההתנהגות הפוגעת שלנו. כלומר, עלינו להתנהג "כאילו אמפתיים", עד שנהיה אמפתיים באמת.

בשביל המעבר הזה דרושה רק שאלה פשוטה אחת: "איך אתה מרגיש לגבי הדבר הזה שהייתי רוצה לעשות?" או "איך אתה מרגיש לגבי הדבר הזה שאני רוצה ממך?" ואת  השאלה הזאת עלינו לשאול תמיד לפני המעשה, או לפני שאנחנו מקבלים החלטה לבדנו.

ייתכן שלא נצדיק את תשובתו, וקרוב לוודאי שלא נבין את עמדתו, אבל  רק כשאנחנו נותנים לו הזדמנות לבטא את מה שהוא מרגיש, וכשאנחנו נותנים לעצמנו הזדמנות להתחשב בזה, אנחנו יכולים לראות את עצמנו שותפים וחברים אמיתיים.

שותפים וחברים אמיתיים רואים את עצמם צוות שחותר למטרות משותפות ולתועלת משותפת, שמתכנן ביחד ומקבל החלטות ביחד. והעיקר: את כל אלה השניים הם עושים באהבה. וזה כל ההבדל בין רווקות ובין יחסים מחייבים.

כשאנחנו בוחרים להיות במערכת יחסים מחייבת, אבל לא מוכנים לקבל את הכללים שלה, אנחנו מביאים הרבה בלבול ותסכול אל חיינו. איך יכולה שותפות להתקיים כשכל אחד מהצדדים מתחשב רק בצרכים של עצמו? איך יכולה חברות להתקיים כשאף אחד מהצדדים לא מתחשב בצרכים של השני? איך יכולים יחסי רעות להתקיים כששני הצדדים מושכים כל אחד לכיוון אחר, או כאשר שני הצדדים פונים אחד נגד השני?

ושיהיה ברור מאוד: ביחסי שותפות וחברות אף אחד לא מאבד את עצמו. להפך, כל אחד מוצא סוף סוף את עצמו. כל עוד היינו לבד מצאנו רק את העצמי האגוצנטרי שלנו. ורק כשאנחנו ביחסי רעות אנחנו יכולים לגלות גם את הצד המשתף והמתחבר שלנו.

כמו שאמרה לי קרן בתי כששאלתי אותה מהו הסוד של הצלחת נישואיה: "אני עושה מה שאילן רוצה ואילן עושה מה שאני רוצה". זה לא סיפק אותי והקשיתי אליה: "ואם את רוצה משהו שהוא לא רוצה?" ותשובתה היתה: "אז אני יודעת שאני רוצה משהו לא הגיוני ואני מחפשת אלטרנטיבה יחד אתו".