כבוד אחד לשני מתחיל ביכולת שלנו להקשיב לדבריו של השני בלי להפריע לו, בלי להתפרץ לדברים שלו, ובלי לסיים במקומו את המשפט שלו. כך מתחיל כבוד הדדי בזוגיות, וחבל שכך הוא גם נגמר, כי מי מאתנו שומר על הכלל הפשוט הזה?

אף אחד לא אוהב שמתפרצים לתוך דבריו. מעצבן מאוד שאנחנו רוצים לומר משהו והשני מפסיק אותנו באמצע המשפט כדי לסתור את מה שאנחנו אומרים. ואין ביטוי בולט יותר מזה לחוסר כבוד.

כי מה בעצם המתפרץ אומר לנו? האם הוא אומר לנו שנעים לשוחח אתנו? או אולי הוא אומר לנו שהדברים שאנחנו אומרים חשובים? לא, הוא אומר לנו שהדברים שלנו ממש לא מעניינים אותו, ושאין לו צורך לשמוע אותנו עד הסוף כדי לדעת עד כמה אנחנו טועים.

איך למנוע חוסר כבוד בזוגיות?

התפרצות לדברים של השני היא חוסר כבוד בהתגלמותו, כי היא משאירה את השני מעוצבן ותקוע עם הרעיונות שלו, והיא מעבירה לו את המסר המרגיז של "אני יודע יותר טוב ממך".

לרבים נדמה שהם מתפרצים לדברים של השני כי הם חכמים מספיק לדעת מראש את מה שהוא רוצה לומר. אבל חוסר הקשבה מעיד רק על חוסר עניין ללמוד ולהבין, וזה בהחלט לא מה שמאפיין אנשים חכמים.

לרבים נדמה שהם מתפרצים לדברים של השני כי הם מכירים אותו מספיק טוב כדי לשמוע שתי מילים ולהבין את כל הרעיון. אנשים כאלה רק מפסידים את נקודת המבט של השני על הנושא הנדון. אבל אין להם כמובן אפשרות לדעת את זה, כי הם לא סבלניים מספיק להיווכח בזה.

אנחנו לא נמצאים ביחד כדי לנצח בוויכוח על רעיון כלשהו. אנחנו נמצאים ביחד כדי להעניק ולקבל אהבה, ואיך נוכל לתת למישהו הרגשה שאנחנו אוהבים אותו ומכבדים אותו כשאנחנו סותמים לו את הפה?

אבל יש עוד צד לסיפור הזה: רצוי שנשים לב גם לדיבור שלנו, כדי לא להעמיד במבחן קשה מדי את הסבלנות של השני. האם אנחנו מדברים אתו בזמן שמתאים לו לשמוע אותנו? האם אנחנו מדברים לעניין או מזכירים לו את כל ההיסטוריה? אנחנו נשארים בנושא או עוברים לנושא אחר? יש בדברים שלנו פואנטה או יש בהם בעיקר בלבול? אנחנו שומרים על כמות סבירה של מילים או אנחנו מדברים ללא הפסקה?

גם דיבור בזמן הנכון ובמידה הנכונה ובצורה הנכונה הם כבוד לשני, כי הם מראים לו שאנחנו מכבדים את יכולת הקליטה שלו, שאנחנו לא כופים עליו מאמץ יתר כדי לשמוע אותנו, ושאנחנו לא מכשילים את הרצון שלו להבין אותנו.