המקום שבו מתנהלת תקשורת בצורה הגרועה ביותר הוא מערכת יחסים. גם אנשים שמסתדרים להפליא עם לקוחות, עם עמיתים לעבודה ועם חברים להתרועע, יכולים לנהל עם בן הזוג שלהם תקשורת של מלחמה, של עלבונות, של כעסים ואיבה, כפי שהם לא היו עושים עם שום אדם אחר.

אנחנו מגיעים הביתה עם פרצוף תשעה באב, או אנחנו מקבלים את פניו של השני באדישות, או אנחנו זורקים הערות מעצבנות אל השני, או אנחנו משאירים גרביים על הרצפה, ועם אנשים אחרים לא היינו עושים אף אחד מהדברים האלה.

תחשבו איך היו נראים היחסים שלכם אילו הייתם מתנהגים אחד אל השני כמו שכל אחד מכם מתנהג אל כל העולם שבחוץ. ותחשבו איך היו נראים היחסים שלכם בעבודה ועם כל אדם אחר אילו הייתם מתנהגים בחוץ כמו שאתם מתנהגים בבית.

למה בחוץ אנחנו כל כך יפים ובבית אנחנו כל כך נאכס? מכיוון שבבית אנחנו מרשים לעצמנו להראות את הצד המכוער שלנו, ואילו בחוץ אנחנו מתאמצים להראות רק את הצד היפה שלנו.

הסיבה היא שבבית לא יכול לקרות לנו שום נזק ואילו בחוץ אנחנו יכולים לאבד עבודה ולקוחות וחברים.

אז מי אני באמת, האדם שהסביבה מכירה, או האדם שבן זוגי מכיר? האם "אני" הוא אותו אדם חביב ואכפתי ותומך שחברי מכירים, או האם "אני" אותו אדם חמוץ ומריר שבני הבית שלי מכירים?

התשובה היא שאנחנו גם וגם: גם החלק היפה והנעים הוא שלנו, וגם החלק המכוער והדוחה הוא שלנו, ואנחנו בוחרים בכל מצב איזה מהם לחשוף. אבל הנה השאלה החשובה ביותר: אם יש לנו גם צד חיובי וגם צד שלילי, ואם בחוץ אנחנו בוחרים להראות את הצד החיובי, למה אנחנו לא בוחרים להראות את הצד הזה גם בבית?

מכיוון שאת הצד השלילי אנחנו מראים "באופן טבעי": מה שאנחנו מרגישים באותו רגע זה מה שאנחנו מבטאים. ואילו את הצד החיובי הרבה יותר קשה לנו לבטא, והוא דורש מאמץ גדול מאוד. כי קשה להקשיב ולתת לשני להתבטא, קשה להבליג על כעס, קשה לנסח את הדברים שלנו בלי ביקורת ועלבונות והאשמות, וקשה קשה להתחשב בצרכים של הצד השני.

כי זאת האמת: להיות נחמדים הרבה יותר קשה מאשר להיות "טבעיים", ולהיות מאופקים ומתחשבים הרבה יותר קשה מאשר לשלוט בכעס "הטבעי" ובאנוכיות "הטבעית" שלנו. את המאמץ הזה אנחנו שומרים בשביל העולם החיצוני כדי להבטיח שמקבלים אותנו, אבל בבית אמורים לקבל אותנו "כמו שאנחנו", ולכן אנחנו מרשים לעצמנו להיות "מי שאנחנו".

אז לא, בבית אסור לנו להתנהג באופן "טבעי", ואסור לנו להיות שליליים בכל רגע ש"ככה אנחנו מרגישים". הבית הוא לא פח הזבל של עצמנו, והבית לא אמור להיות מקום נוח ונעים שבו מותר לנו לבטא באופן חופשי את הצד "הטבעי" הדוחה שלנו.

הבית ראוי לאותם מאמצים שאנחנו משקיעים בעולם החיצוני כדי להתחבב, ואסור לנו להרשות לעצמנו לעשות בבית את מה שאנחנו לא מרשים לעצמנו לעשות בחוץ.