טיפול זוגי אמור ללמד את בני הזוג לפתור בעיות רבות שהם צריכים להתמודד אתן, כמו חוסר תקשורת, פערים גדולים, סירוב לקחת חלק באחריות המשותפת, ועד לארטילריה הכבדה של חוסר אמון ובגידות. אבל יהיו הבעיות שבני הזוג מביאים לטיפול אשר יהיו, מה הטעם שהמטפל הזוגי יעסוק בחיפוש פתרון, כאשר ברור שאחרי כל בעיה שסולקה מחכה להם מאחורי הדלת בעיה חדשה?

ברור ששום מטפל לא ילווה את השניים כל חייהם. לכן תהליך יעיל לא אמור להסתפק בפתרון הבעיות. הוא אמור להתרכז ברכישת כלים מחשבתיים חדשים שיתאימו לכל בעיה, כדי שבני הזוג יוכלו לפתור כלבעיה בעצמם בכל עת. אבל האם ייתכן שיש מחשבה אחת, שיכולה לסייע לפתור כל בעיה?

התשובה היא כן, יש מחשבת פלא אחת שיכולה לפתור כל בעיה זוגית: סליחה. כשאנחנו סולחים, אין טעות או מעידה שלא ייפתרו. וכשאנחנו לא סולחים, אפילו הכלים בכיור שלא נשטפו יכולים להיות סיבה לקריסת המערכת כולה. ואם אנחנו רואים כל כך הרבה זוגות שלא מצליחים להסתדר ביחד, הסיבה היא הקושי הגדול שיש לכולנו לסלוח.

אבל מה קשורה סליחה לפתרון בעיות? הקשר יהיה ברור אם נבין מהי סליחה: סליחה היא היפוכה של האשמה. והאשמה היא המקור שממנו צומחים כל המאבקים הזוגיים. כשיש האשמה אין סליחה, וכשיש סליחה אין האשמה. סליחה היא אם כן ויתור על האשמה.

אמנם נדמה לנו שאנחנו סלחניים מאוד. עובדה, אנחנו מתפייסים בקלות אחרי מריבה קשה. אבל כשאנחנו אומרים "אני סולח לך", האם זאת באמת סליחה? כל עוד אנחנו חושבים שאנחנו הצד הפגוע והשני הצד האשם, זאת לא סליחה, זאת בסך הכל אותה האשמה שהתחפשה לסליחה.

המסר שסליחה כזאת מעביר הוא: "פגעת בי, אבל מכיוון שאני כל כך טוב והגון, אני אפסיק להעניש אותך". וסליחה כזאת אף אחד לא צריך. כשהסליחה לא אמיתית, ההאשמה תחזור ותצוץ במריבה הבאה. ולכן זאת בסך הכל פוזה שבאה להפגין את הנדיבות שלנו מול הרוע של השני.

סליחה אמיתית היא מעבר למצב נפשי אחר: למצב נפשי של קבלה. זה מצב נפשי של מודעות לכך  שכולם אגואיסטים, שכל אחד מתייחס קודם כל אל הצרכים של עצמו, ושכל אחד מסוגל לפגוע בשני במצב של אינטרסים מנוגדים. ואיך נזכה בהבנה הזאת? רק כשנזכור שכאלה בדיוק גם אנחנו: אגואיסטים, מעדיפים את הצרכים והרצונות של עצמנו, לפעמים פוגעים ולפעמים לא נחמדים.

וכאשר אנחנו מודעים למגרעות של עצמנו ויכולים לסלוח לעצמנו עליהן, מה יכול להפריע לנו לסלוח גם לבן זוגנו על המגרעות שלו?

סליחה היא אם כן הכרה בכך ששנינו טועים לפעמים. וסליחה היא רשות לכל אחד מאתנו לטעות ולתקן את טעותו בלי להיענש.

לא קשה להבחין בהבדל בין סליחה אמיתית והאשמה מחופשת לסליחה. האשמה מחופשת לסליחה משאירה בלבנו טינה, שמבעבעת שם בשקט ומחכה לשעת כושר לחזור ולהתפרץ בצורת האשמה. סליחה אמיתית משחררת גם את המאשים וגם את הנאשם, וההרגשה היא רווחה פנימית בתוכנו ובינינו, כאילו יצא מביתנו סוף סוף אורח לא נעים.

סליחה אמיתית היא לא חסד שאנחנו עושים עם מישהו שהתנצל על מעשיו הרעים. סליחה אמיתית היא חסד שאנחנו עושים עם עצמנו, כי היא משחררת אותנו מהכעס. ואנחנו סולחים למישהו לא מכיוון שהוא ראוי לסליחה, אלא מכיוון שאנחנו ראויים למצב נפשי של רווחה פנימית, של פיוס ושל קבלה.

במצב נפשי של סליחה מריבות דועכות מעצמן. וניגודי השקפות לא יוצרים יותר שני מחנות עוינים אלא מזמינים את הצדדים לדון, לברר, לשוחח, להבין, ולפתור כל מצב ברווח לשני הצדדים.

אבל בחזרה לנקודת ההתחלה: איך מלמד מטפל זוגי את בני הזוג לסלוח? האם לסלוח הוא מצב פנימי שאפשר ללמוד?

הוא ילמד אותם שסליחה לא צצה פתאום בתוכנו כי "האשם" כיפר על עוונותיו ונעשה טוב. היא מופיעה בתוכנו רק כאשר אנחנו רואים אותו פתאום אחרת: יצור אנושי עם חולשות בדיוק כמונו, שמתמודד עם פיתויים ודחפים ויצרים בדיוק כמוני, ושנכשל לפעמים בגלל חולשת אופי בדיוק כמונו.

המפתח אם כן לסליחה נמצא במילים "בדיוק כמונו". קודם כעסנו כי חשבנו שהוא הצד הרע שבסיפור הזה ואנחנו הצד הטוב. עכשיו אנחנו סולחים כי אנחנו זוכרים שגם הוא וגם אנחנו לפעמים חלשים, לפעמים טועים, לפעמים רעים.

סליחה היא אם כן פתיחת הלב לראות תמיד את שנינו כשותפים בכל מצב שקורה בינינו. כי הוא בדיוק כמונו, ואנחנו בדיוק כמוהו. וזה אמור להיות המוקד של טיפול זוגי יעיל.