אנשים רבים תפסו טרמפ על קלישאות פסיכולוגיות כדי להצדיק את התנהגותם ולהשתחרר מאחריות למעשיהם. ואחת הקלישאות הפופולריות ביותר היא שהקשיים שלנו נובעים מחוסר אהבה עצמית.

המיתוס הזה נולד מהמאמץ למצוא הסבר לשאלה מדוע אנחנו עושים כל כך הרבה דברים שפוגעים בעצמנו ובאנשים אחרים. אבל לא זו בלבד שאין בו שום הסבר, אלא שהוא יצר בעיה גדולה יותר מזו שהוא התיימר לפתור.

האמנם חסרה אהבה עצמית בעולם? הביטו סביבכם ותיווכחו בקלות שההיפך הוא הנכון: יש יותר מדי אהבה עצמית בעולם, ופחות מדי אהבה לזולת. עובדה: אנחנו מכירים הרבה מאוד אנשים טיפשים ודוחים ומשעממים, אבל אנחנו לא מכירים ולו אדם אחד שיודע שהוא טיפש או דוחה או משעמם.

נעשה שירות חשוב להתפתחות שלנו אם נפסיק לשאול אם אנחנו אוהבים את עצמנו או לא, ואם במקום זה נשאל את השאלה הנכונה: האם אנחנו אוהבים את מי שאנחנו באמת, או את התדמית שהמצאנו.

אכן יש בנו תכונות רבות שאנחנו רשאים להיות גאים בהן: אחריות, נדיבות, יצירתיות, אומץ, הגינות. אבל מה עם התכונות שאנחנו מתביישים בהן, כמו קטנוניות ועמידה על פרינציפים והתחשבנות ואטימות? ומה עם הערמומיות, ההתרברבות, הניכור, השלילה, השיפוטיות, השתלנות והאגרסיביות?

כולנו עושים לפעמים דברים נפלאים, אבל לפעמים אנחנו עושים גם דברים רעים מאוד: אנחנו פוגעים, מתעלמים, חושדים, מקנאים, מרכלים, משמיצים, מבקרים, מזלזלים. גם חלקים אלה הם שלנו, והם שותפים מלאים ופעילים בחיינו ובמי שאנחנו. האם אנחנו אוהבים גם אותם?

כמובן שלא. אף אחד לא אוהב את השליליות שלו, ואף אחד לא רוצה להכיר בקיומה אצלו. אז איך בכל זאת אנחנו מצליחים לאהוב את עצמנו, כשיש בנו כל כך הרבה חלקים שאנחנו לא אוהבים?

איך להתעלם מהשליליות שלנו

לשם כך המצאנו פטנט פסיכולוגי: מנגנוני הגנה שיאפשר לנו להעלים חלקים אלה מתודעתנו, וכך להגן עלינו מפני ידיעת משהו שאנחנו לא יכולים לסבול. ומה אנחנו לא מסוגלים לדעת? שהאגואיזם שלנו שולט בכל מעשינו. כך נוצר הלא-מודע שלנו. כאילו חילקנו את מוחנו על ידי מחיצה, שמאחוריה אנחנו זורקים כל מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו.

עכשיו יש לנו חלק אחד שרואה את כל נפלאותינו, וחלק שני שמקיומו אנחנו מתעלמים, שמאחסן את כל התכונות שאנחנו שונאים. כמו תרמיל קדמי שהוא חלון הראווה שלנו, ותרמיל גב שאנחנו לא יכולים לראות את תכולתו.

מנגנוני ההגנה האלה מתוחכמים מאין כמוהם:

הצדקת ההתנהגויות השליליות שלנו והפיכתן לתכונות חיוביות. כשמישהו אחר עושה משהו שלילי אנחנו מגנים אותו, וכאשר אנחנו עושים בדיוק אותו דבר אנחנו ממציאים הסבר: "הייתי חייב לומר מה אני חושב",  "אני מאוד מתחשב עד שפוגעים בי", "אני אף פעם לא פוגע באדם אחר ללא סיבה".

האשמת אנשים אחרים בטעויות שלנו: "הוא מוציא ממני את כל הרע", "היחס שלו גרם לי לאבד את השליטה", "בגללו הייתי חייבת לשקר ולהסתיר", "הוא גרם לי לדיכאון". ככל שאנחנו אשמים יותר, חזק יותר הצורך שלנו להאשים אחרים, כי אם מישהו אחר אשם אנחנו בסדר.

התמקדות בשלילה של האחרים. במקום להכיר בטעויות ובחסרונות אצלנו אנחנו מעבירים אותם אל הזולת, ואז נדמה לנו שנפטרנו מהם ושהם שייכים רק לו. "אתה חסר התחשבות", וזה אומר שאני כליל ההתחשבות. "אתה לא מקבל אותי כמו שאני", זה אומר שאני מקבלת אותו כמו שהוא.

מנגנוני ההגנה מאפשרים לנו למיין לצד הטוב ולצד הרע, ולשייך אותנו תמיד לצד הטוב. זה עושה סדר. אנחנו יודעים בדיוק מי הטוב הטוב ומי הרע, למי מגיעה התנצלות ומי ראוי לעונש, מי צריך להיות הסולח ומי הנסלח.

הם מאפשרים לנו להיות סלחניים כלפי החסרונות שלנו, וחסרי רחמים כלפי אותן התנהגויות עצמן אצל זולתנו. 

הם מאפשרים לנו לייחס לעצמנו תכונות חיוביות שאין בנו, ולהכחיש תכונות שליליות שקיימות בנו, וכך להחליף מה שישנו במה שאיננו, ומה שאיננו במה שישנו.

כך אנחנו יכולים "לא לדעת" מה שיש מאחורי המחיצה. וכך אנחנו יכולים להישאר עם דימוי עצמי מחמיא ומחניף אבל לא אמיתי.

מאוהבים בדימוי העצמי

דימוי עצמי הוא כמו בגד שאנחנו לובשים. אנחנו משקיעים הרבה מאוד בבחירת לבוש מתאים שיסתיר אזורים דוחים ויבליט אזורים אטרקטיביים. באותו אופן אנחנו תופרים לעצמנו פוזה שמסתירה את חלקינו הדוחים, ויוצרת אשליה שיש לנו מה שאין לנו ושאין לנו מה שיש לנו.

דימוי עצמי נוצר מלכתחילה במטרה להחליף את הדבר האמיתי לטובת דבר שאינו אמיתי. יצרנו אותו מתוך דמיוננו מכיוון שבעמקי לבנו אנחנו יודעים שאנחנו לא נפלאים כפי שאנחנו מתיימרים, ואנחנו יודעים שלעתים קרובות אנחנו נוהגים בחוסר הגינות, חושבים בחוסר היגיון, מגלים אדישות לזולת, ומרוכזים לגמרי בטובתנו האישית – וגם כשאנחנו טובים ומיטיבים יש תמיד מאחורי זה חשבון.

אכן אהבה עצמית היא המטרה האולטימטיבית שלנו. אבל אין טעם שנתאהב בפוזה. זוהי לא אהבה עצמית אלא יהירות וגאוותנות. ומכיוון שהאידיאליזציה הזאת היא לא מי שאנחנו באמת, אנחנו כפויים כל הזמן להתגונן בפני אפשרות של גילוי האמת. זה הופך אותנו להגנתיים.

אנחנו לא יכולים לאהוב את עצמנו באמת כל עוד אנחנו לא מוכנים להכיר בשליליות שלנו כחלק בלתי נפרד מאתנו. התנאי להכיר את עצמנו באופן אמיתי הוא הבסיס לכל אהבה אמיתית, לא רק כלפי עצמנו אלא גם כלפי בן זוגנו.

המשימה הגדולה ביותר שלנו, והקשה ביותר, היא להכיר את הצד השלילי המוכחש שבנו, לקבל אותו, ולדעת שהוא קיים בנו כמו שהוא קיים בכל אדם אחר. כשנכיר בו כחלק טבעי שאתו באנו כולנו לעולם לא יהיה עוד דבר שנתבייש בו. ואז לא נצטרך להיות כה רגישים לכל הערה ולכל התנגדות.