פיצול בין הצורך להיות "אני" ובין הצורך להיות חלק מ"אנחנו" הוא מגיפה שמפילה הרבה מאוד מערכות יחסים.
אנחנו לא אשמים בכך. איש לא לימד אותנו ליצור איזון בין הצרכים הסותרים שלנו. הורים, מורים, חברים, וכמעט כל כל מי שהיתה לו השפעה עלינו, היו משוכנעים שאמנות השיתוף הבין-אישי היא יכולת טבעית שקיימת אצלנו מלידה, ולכן אין צורך ללמוד אותה.
בכל מוסדות החינוך שבהם רכשנו את הידע שלנו, מגן הילדים ועד האוניברסיטה, שום מוסד להשכלה לא הציע ללמד אותנו את כישורי החיים הדרושים כדי שנצליח ביחסים שלנו.
אבל בני זוג שרוצים לבנות מערכת יחסים לטווח ארוך, בלי שיהיה להם מושג איך לשמור בעת ובעונה אחת גם על האינטרסים האישיים וגם על האינטרסים הזוגיים, עלולים למצוא את עצמם במוקדם או במאוחר ביחסי מפסיד-מפסיד, כשהם לא מבינים מדוע הם מצליחים להגשים את עצמם בצורה כה מרשימה בעבודה ובחברה, ואילו בבית הם מאבדים כל יום חלק נוסף מהביטחון העצמי שלהם.

אז מה יותר חשוב?

כשאין הבנה לגבי התנאים הדרושים ליחסים הרמוניים, מתגנב הפיצול. וביחסים מפוצלים הוא והיא לא יודעים להבדיל בין רצונות ששייכים לאגו של כל צד, ובין רצונות ששייכים ליצירה הזוגית המשותפת.
ואז כל רגע הופך לקונפליקט: מה לעשות אם צריך לנסוע בשבת לביקור אצל ההורים שלו, אבל אני רוצה להישאר בבית? מה לעשות אם אני רוצה לנסוע לחוץ לארץ אבל הוא לא יכול לקבל חופש מהעבודה? מה לעשות אם אני רוצה להחליף את המכונית והוא רוצה לחסוך את הכסף?
כל הדילמות האלה נפתרות מעצמן אם אנחנו מפסיקים לשאול מה אנחנו רוצים יותר, ומתחילים לשאול מה חשוב לנו יותר. יתברר לנו שמה שאנחנו רוצים מתייחס תמיד לסיפוק אגואיסטי כלשהו, ואילו מה שחשוב לנו מתייחס תמיד לסיפוק המטרות המשמעותיות שלנו בטווח הארוך.
בטווח המיידי אולי אני איהנה יותר להישאר בשבת בבית, אבל בטווח הארוך חשוב לי יותר לשמור על יחסים תקינים עם המשפחה של בן זוגי. השיקול הזה מעביר אותנו להיבט אחר לגמרי של הדברים, ומאפשר לנו להסתכל עליהם בקנה מידה אחר, כדי לראות את ההשפעה שלהם לא רק על הרגע הזה, אלא על כל החיים.
ביחסים הרמוניים מסתדרים מאליהם הצרכים המשותפים והצרכים האישיים על פי הירארכיה שהיא נכונה לחיים שאנחנו רוצים לחיות. ואיך ייתכן אחרת? אם חשוב לי לנוח בבית בשבת יותר מאשר להיות מאושרת אם בן זוגי, אין לי זכות להתמרמר כאשר אמצא את עצמי בתהליך גירושין.
מהותה של הרמוניה היא התמיכה והעידוד שמקבל כל אחד להתפתח בדרך הנכונה לו. אף אחד לא צריך להילחם על הצרכים שלו כי הם חלק מהשותפות, וכל אחד מהשותפים יודע שהצרכים שלו חשובים גם לשותפו.
אבל כל צד יודע גם שהצרכים האישיים שלו הם תמיד משניים מול הצרכים הזוגיים שלו. עם ראייה כזאת נפתרות כל הדילמות מול התשובה הפשוטה: כל צורך אישי של אחד הצדדים לגיטימי, בתנאי שהוא לא פוגע בזוגיות או בצד השני.

הדדיות מחזקת, פיצול מחליש

ה"אני" של כל צד מתחזק במערכת יחסים שבה כל אחד יודע שבן זוגו מכבד את גבולותיו ואת רצונותיו ואת הצרכים שלו, באותה מידה שהוא עצמו מכבד את גבולותיו של בן זוגו ואת רצונותיו והצרכים שלו.
לעומת זאת, ה"אני" של כל צד נחלש מאוד כאשר כל אחד מהם נאבק על הצרכים האישיים שלו מול הצרכים האישיים של בן זוגו. בני זוג כאלה מוצאים את עצמם במוקדם או במאוחר עם ביטחון עצמו מוחלש, ועם ספקות גדולים לגבי האהבה של בן זוגו.
לכן ביחסי הרמוניה אף אחד לא מרגיש שהוא מאבד את עצמו. להיפך, דרך מערכת אינטנסיבית של משובים שהם מציעים זה לזו מקבל כל אחד מבני הזוג הכרה ב"אני" של שותפו. וזאת בניגוד לזוגיות מפוצלת, שבה מבטל כל אחד את "האני" של שותפו.
זוגיות הרמונית היא אם כן סינרגיה של יצירת שלם חדש, המורכב משני החלקים שכל אחד מהם הוא שלם לעצמו. ביחסי סינרגיה יוצר כל אחד מהשותפים התאמות אישיות, כדי שיוכל להשתלב בצורה חלקה בתוך השלם הזה יחד עם שותפו.
אף אחד מהם לא עסוק בחשבונות מי ויתר יותר ומי נתן יותר ומי עשה יותר, כי הם מתחשבנים רק עם עצמם: האם ויתרתי מספיק על האנוכיות שלי? האם נתתי מספיק מעצמי? האם יש עוד משהו שאני יכול לעשות?
וזאת בניגוד לזוגיות מפוצלת, שאף אחד מחלקיה איננו מרגיש שלם לעצמו, ולכן כל אחד מהם מנסה להרחיב את הטריטוריה שלו על ידי כרסום בטריטוריה של רעהו.
בניית שותפות זוגית איננה סתם עוד טיול בעולם. בניית שותפות זוגית היא המסע החשוב ביותר בחייכם. אם אתם רוצים יחסים שבהם שניכם תרוויחו, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לצאת לדרך בלי הבנת הכפילות הזאת, שתאפשר לכם לתת ביטוי מלא גם לשאיפתכם להיות מי שאתם, וגם לשאיפתכם להיות נוכחות מלאת השראה בשותפות זוגית מרוויחה.