לאהוב את בן זוגך בלי לאבד את עצמך הוא סימן ההיכר של גבולות בריאים. דיאלוג בריא אפשרי רק כאשר את יודעת מי את ומי הוא, וכאשר הוא יודע מי הוא ומי את. כלומר, כאשר כל אחד מכם יודע מה הטבע של עצמו ושל שותפו, מה יכול כל אחד מכם לשנות, ומה אין לכם ברירה אלא לקבל.
הגבולות שלך חובקים את כל מי שהנך. אתה יכול לדמיין אותם כמעגל שמקיף אותך מעבר לגוף הפיזי שלך, ובתוך המרחב הזה נמצאים כל הרגשות והמחשבות והרצונות שלך.
הבט במפת אירופה. מה אתה רואה? שטח המחולק בקווים למרחבים נפרדים. הקווים ברורים מאוד. אבל כשאתה נוסע ברחבי אירופה ועובר ממדינה למדינה, אין שם שוב קו, שום סימן, שום ציון שאתה עובר מצד אחד של הגבול לצד השני. ואף על פי כן, כל מדינה יודעת בדיוק כחוט השערה מהו התחום שלה, ויודעת בדיוק מהם החוקים שלה, השפה שלה, ההיסטוריה שלה, הפולקלור שלה, המנהגים שלה.

אין מרחב ואין גבולות

כיבוד המרחב האישי שלך מחייב אותך לכבד גם את המרחב האישי של שותפך. ולהיפך, כשאתה לא מכבד את גבולותיו של שותפך, אין לך תחושה ברורה גם של גבולותיך.
ואז אתה נשאב בקלות לתוך מרחב הרגשות והרצונות שלו, או שואב את הרגשות והרצונות שלו לתוך המרחב שלך. בכל מקרה אתה מאבד מגע ישיר עם הרגשות והרצונות שלך, ועוזר לבן זוגך לאבד את המגע הישיר עם הרגשות והרצונות שלו.
ברגע שגבולותיך נפרצים אתה לא יכול לבטוח בשותפך כי יש לך פחדים רבים לטפל בהם: פחד מנטישה, פחד מבגידה, פחד מפגיעה. באופן אוטומטי אתה עושה מה שאתה יודע לעשות כדי להגן על עצמך, ומתגונן בסגנון שאליו התרגלת: אתה צועק, אתה מסתגר, אתה בוכה, אתה עוזב.
וכשאתה מניח לגבול שלך להיות פרוץ אתה מרשה לעצמך גם לפרוץ לגבול שלו. וכך, במקום שני אנשים אינדיווידואליים אתם שני ילדים מפוחדים, שנלחמים זה בזה כדי להרגיש שיש מישהו בתוכם.
איך תדע שאיבדת את עצמך? כאשר כל דבר ששותפך עושה או אומר משפיע עליך. הוא מעליב, אתה נעלב. הוא פוגע, אתה נפגע. הוא מבקר, אתה מתכווץ. הוא מסרב לך, אתה מתרגז. הוא שותק, אתה צועק. כמו הד שמגיב תמיד על הקול האמיתי.
יש דרכים רבות לאבד את עצמך, אבל שלוש מהן כה נפוצות, שקרוב לוודאי שתמצא את עצמך באחת מהן:

את פולשת למרחב האישי שלו

כך נראתה מערכת היחסים של ערן וחגית, שהגיעו לטיפול הזוגי מוכים ומותשים. הוא טען שהיא מטלפנת אליו כל הזמן ומפריעה לו בעבודה, בישיבות, בנסיעה, רוצה לדעת איפה הוא, עם מי הוא נמצא, מתי בדיוק הוא חוזר הביתה. "יש לי הרגשה שאני כל הזמן במעקב", סיכם.
והיא השיבה בכעס: "אני מחפשת אותך כי אתה מתעלם ממני, כי אתה לא עונה לצלצולים שלי, כי אתה שוכח מה קבענו, כי אתה עושה תוכניות לעצמך, וגם בבית אתה בקושי מדבר אתי".
הדינמיקה הזוגית בין השניים הייתה ברורה: ערן הזניח את חגית, וחגית עשתה כל מה שביכולתה כדי לעורר את תשומת לבו. ככל שהוא הזניח אותה יותר, היא הגבירה יותר את מאמציה להתקרב אליו. וככל שהיא הידקה יותר את טבעת החנק סביבו, הוא התכנס יותר בקונכיה שלו. היא הייתה מסוגלת להרגיש ביטחון והרגשת ערך עצמי רק כשהוא סיפק לה אותם. זה גרם לה לפתח תכונות של עלוקה, וכפה עליה לפרוץ לתוך התחום שלו כדי לקחת משם את הדרוש לה.
ערן, לעומת זאת, חש פגיע מהלחץ שחגית הפעילה עליו, וחשש שגבולותיו לא יחזיקו מעמד. כפיצוי הוא בנה בינו ובינה מחיצה שגבהה והתעבתה מיום ליום, עד שהפכה לחומה בלתי חדירה.
נקודת המפנה ביחסיהם של השניים תתחולל כשהם יבינו שהחומה של ערן והקו הרופס והחלש של חגית אינם יכולים לשמש תחליף לגבולות איתנים של כל אחד מהם.
שניים אלה זקוקים להכרה ברורה בתחום האחריות של כל אחד. גם היא וגם הוא צריכים לכבד כל אחד את הצרכים של השני, וכל אחד את הצרכים של עצמו, ולהיענות זה לזו בלי לוותר על מי שהוא.
חגית תצטרך ללמד את עצמה לכבד את המרחב של ערן וללמד את עצמה לתת אמון בו ובחיים, וערן יצטרך להציץ מתוך השבלול שלו ולגלות שהוא לא לבדו על הפלנטה.

את מוותרת על המרחב האישי שלך

תמי פתחה את תהליך הטיפול הזוגי בסיפור ארוך ומפורט על כל מה שהיא עשתה למען עמוס בעשרים שנות נישואים. "ויתרתי על הכל בשבילו. ויתרתי על לימודים ועל התפתחותי האישית כדי שהוא יוכל לבנות את עצמו, ונשארתי עם הילדים כשהוא נסע לחו"ל. אבל כמה אפשר לתת למישהו שרק לוקח ולוקח ולוקח?" סיימה כשהיא טובעת בדמעות. ועמוס מחה: "לא לקחתי שום דבר, רק קיבלתי מה שהיא נתנה".
במשך שנים צמצמה תמי את גבולותיה כדי לאפשר לעמוס לשלוט במרחב שלה ולקחת מתוכו מה שהוא רוצה. עד שהיא הפסיקה להיות קיימת כאדם לעצמו, ואיבדה לגמרי את הקשר הטבעי שלה עם עצמה.
נקודת המפנה ביחסיהם תתחולל כשתמי תגלה שוויתור על עצמה אינו מביא לה מה שהיא רוצה. להיפך, היא חייבת להכיר באופן מלא ברצונותיה וברגשותיה. ואז יהיה לה שותף שיעריך אותה על מה שהיא, ולא רק על מה שהיא נותנת לו.

את והוא פולשים זה לגבולותיו של זה

נטלי, רווקה בשנות השלושים לחייה, ואסף, גרוש ואב לשני פעוטות, היו מאוהבים מאוד, ואחרי קשר של חצי שנה עברו למגורים משותפים. מסיבות שלא היו ברורות לנטלי, לא רצה אסף שאשתו לשעבר תדע שיש לו חברה, ונפגש עם ילדיו לבדו.
בכל פעם שהוא לקח אותם לבילוי, חשה נטלי תסכול. בהתחלה התבטא התסכול שלה בפרצוף חמוץ, אבל עם הזמן הפכו התגובות שלה למתריסות יותר ויותר, עד שהיא התחילה לצאת עם ידידים מהעבר "כדי להראות לו שהיא לא פראיירית". אסף הגיב על כך בקנאה לא מוסתרת ודרש ממנה להפסיק את המפגשים האלה. היא התנתה את זה בכך שהוא יקצר את המפגשים עם ילדיו.
עברו עוד כמה חודשים והשניים מצאו את עצמם במעגל של מריבות בלתי פוסקות, מובסים ומותשים.
נקודת המפנה ביחסיהם תתחולל כאשר הם יבינו שבאמצעות הסגת גבול הדדית הם מכרסמים זה בביטחון העצמי של זה, עד שאף אחד מהם לא מעריך את עצמו ולא מעריך את בן זוגו.
הם יוכלו להרגיש מחוזקים ואהובים אם אסף יבין שהצורך של נטלי בתמיכה כדי להשתלב במערכת מורכבת כזאת הוא חלק ממי שהיא, ולכן הוא צריך לקבל מענה. ואם נטלי תבין שהיא לא נמצאת בתחרות עם הילדים על זמנו ולבו של אסף, ובמקום להפוך את עצמה לאבן נגף בדרכו היא תציע את עצמה כמשענת וכמקור העשרה, לקראת הימים שבהם הוא ישלב אותה ביחסים שלו עם הילדים.

הלו, יש שם מישהי?

ומה איתך? האם יש שם מישהו בתוכך? כשאין שום "אתה" בתוכך, אינך יכול לבטוח בשותפך, אינך יכול להיות כן איתו ואינך יכול לעמוד על שלך, כי אין מי שיעשה את כל אלה. וככל שאתה מאבד יותר את האינדיווידואליות שלך, אתה מרטש גם את האינדיווידואליות של שותפך.
אבל לעולם לא מאוחר להציב גבולות ברורים סביב עצמך. ואז תוכל סוף סוף להיות אחראי לבחירות שלך ולא אחראי לבחירות שלו, להיות אחראי לטעויות שלך ולא אחראי לטעויות שלו, להכיר את הכוח והחולשה שלך ולכבד את הכוח והחולשה שלו, להיות מודע לפגיעות שלך ולאפשר לו להתמודד עם הפגיעות שלו.
רק כשאתה מבחינה בגבול הנמתח בין הסיפור שלך והסיפור שלו, אתה יכול להחזיר לעצמך כל מה שאיבדת כשוויתרת על עצמך, ולהיות מה שרצית תמיד להיות: גם שותף מלאה במערכת יחסים, וגם אדם אינדיווידואלי.