להסתגל לחיים בשניים זאת לא משימה קלה. גם אנחנו וגם שותפנו באנו אל מערכת היחסים כל אחד עם הזיכרונות שלו, עם הצרכים שלו, עם הרצונות שלו ועם נקודות הראות שלו, שנערכים לעתים קרובות אלה נגד אלה.

כשניגודים כאלה צפים אל פני השטח אנחנו חייבים לקבל החלטות הוגנות. אבל זה דורש מאתנו לשנות את סדרי העדיפויות שלנו, כי עד כה ניהלנו את חיינו על פי סדרי עדיפויות שגויים מאוד: "קודם אני אחר כך אתה", "קודם כל לדאוג לעצמי", "אם יהיה טוב לי יהיה טוב גם לסביבתי", "קודם לאהוב את עצמי ואז אוכל לאהוב את הזולת". זאת הנורמה האגוצנטרית שלפיה כולנו חיים, ואלה העצות שאנחנו מקבלים מכל עבר: מחברים, מיועצים, מספרים.

אבל זה סולם עדיפויות מיושן שיוצא בהדרגה לגמלאות, אחרי שבמשך שני דורות הוא הביא להרס וחורבן של המערכות הזוגיות. ובמקביל, בשקט בשקט, חודר אל חיינו סולם עדיפויות חדש: יהיה לנו טוב אם נבטיח קודם שטוב לסביבתנו, נאהב את עצמנו אם נלמד קודם לאהוב את זולתנו.

סולם עדיפויות כזה, שיהיה יום אחד קניין של כולנו, יהפוך את חיינו על פיהם. וזה יקרה כשיימאס לנו לחיות בעוינות ובחוסר פרגון, וכשיהיה חשוב לנו באמת שלום ואהבה בין כולם לכולם.

סולם עדיפויות כזה יעלה אותנו מקומת הקרקע של התרכזות אגואיסטית בצרכים אישיים, לקומה העליונה של התרכזות הוגנת בצרכים משותפים. ואנחנו נדע שעלינו לקומת ההגינות רק כאשר המריבות ייפסקו בינינו לגמרי, ורק כאשר תמיד נחפש דרך שתהיה הוגנת כלפי שנינו.

בקומה התחתונה זה נראה אוטופיה בלתי מציאותית. שם חושבים שמריבות הן חלק בלתי נפרד מכל מערכת יחסים. בקומה הגבוהה לא חושבים כך. שם למעלה רואים בכל מריבה עניין שלא טופל באופן הוגן.

בקומה הנמוכה יש שני "אני" שנלחמים כל אחד לשמור על גבולותיו על חשבון הגבולות של השני, והגינות בקומה הזאת היא רק מילים, רק התפארות, רק אשליה. ומכיוון שכל אחד מרוכז במאמץ להבטיח את מה שחשוב לעצמו, אף אחד לא מרגיש שרואים ושומעים אותו.

לעומת זאת, בקומה העליונה הגינות היא מציאות מובנת מאליה. רק במציאות כזאת יכול להיות "אנחנו" חזק, ורק במציאות שבה כל אחד מכבד קודם את גבולותיו של השני, יכולים לחיות ביחד שני "אני" עם גבולות מאוד ברורים.

זאת מציאות שבה כל אחד מרגיש שמישהו שומע ורואה אותו, כי כל אחד חי מתוך כוונה לראות ולשמוע קודם את השני. ולא רחוק היום שזאת תהיה המציאות של כולנו.