אז אנחנו יכולים או לא יכולים לבחור את רגשותינו? מי שמאמין שאנחנו בוחרים מה להרגיש זורע סביבו כאב רב כי זה לא נכון. אבל מי שמבין שאנחנו יכולים לבחור מה להרגיש אם נעשה את העבודה הפנימית הנכונה, עוזר לנו להגיע למצב של בחירה ברגשות הטובים שאנחנו רוצים להרגיש.

אז האם אנחנו יכולים או לא יכולים לבחור מה להרגיש? רבים בינינו בטוחים שכן, שהרגשות שלנו הם בחירה שלנו. והם צודקים. אבל יש תנאי אחד גדול שממנו מתעלמים: אפשר לבחור רגשות רק לאחר שנעשה את העבודה הגדולה של התחברות עם המודעות הגבוהה שלנו. כלומר, רק אם אנחנו כבר פחות או יותר דלאי לאמה. ובמציאות שלנו מעטים מאוד אלה שהגיעו לדרגת התפתחות רוחנית כזאת.

אז התשובה היא שהאפשרות לבחור מה להרגיש קיימת אצלנו בצורת פוטנציאל, אבל זאת עדיין לא יכולת שאנחנו יכולים לממש. והסיכום הוא שאנחנו עדיין לא יכולים לבחור את רגשותינו. לכן אנחנו עדיין לא מרגישים את הרגש שבחרנו להרגיש, אלא את מה שהרגשות שלנו בחרו עבורנו שנרגיש.

בגלל ההתעלמות מהתנאי הזה נופלים רבים בינינו למלכודת המיתוס של "רגשות אנחנו בוחרים". אנחנו בוחרים להיפגע, אנחנו בוחרים לכעוס, אנחנו בוחרים לפחד. זה באמת מה שקורה? בררו עם עצמכם:

מתי לאחרונה הצלחתם לבחור להרגיש טוב ברגע שפגעו בכם? מתי בפעם האחרונה הצלחתם לבחור לסלוח מיד למישהו שלא התחשב בכם? מתי בפעם האחרונה הצלחתם לבחור ברוגע בעת המתנה לבדיקה רפואית מפחידה? מתי בפעם האחרונה הצלחתם לבחור בשלוות נפש כאשר לבכם נצרב מקנאה כי בן זוגכם גילה עניין במישהו אחר?

הרבה תיאוריות רוחניות ופסיכולוגיות מדלגות על התנאי של התפתחות למדרגה הרבה יותר גבוהה, ומאמינות שהיכולת לבחור את הרגשות שלנו קיימת בנו מאליה. והבלבול שנוצר בגלל זה גורם לשתי תוצאות קשות.

תוצאות חוסר היכולת לבחור מה להרגיש

התוצאה הראשונה היא שאנשים רבים מתייחסים אל רגשותיו של השני כמו אל מניפולציה: "אתה בוחר להרגיש ככה", "להיפגע זאת בחירה שלך", "זה הסיפור שאת מספרת לעצמך", "את בוכה כי את בוחרת לבכות". בכך לא רק שמישהו לידינו נפגע, עכשיו הוא גם ירגיש מטומטם. ולא רק שמישהו לידינו פגע, עכשיו הוא ירגיש עוד יותר בסדר.

התוצאה השניה היא שאם אנחנו חושבים שרגש הוא דבר שאנחנו בוחרים, אנחנו מרשים לעצמנו לשפוט אם השני בחר להרגיש את הרגש "הנכון", ואם הוא בחר להרגיש אותו "בפרופורציה הנכונה". וזה בסיס לשלילת הרגשות אצל כל כך הרבה בני זוג: "אני לא מבין על מה יש כאן לכעוס", "אני לא חושבת שיש לך זכות לכעוס עלי", "אני לא הייתי כועס עלייך בגלל זה", "אתה מתפרץ ללא שום פרופורציה".

כשאנחנו חושבים שרגשות הם בחירה אנחנו מרגישים שאנחנו רשאים לקבוע אם הכעס של השני מוצדק ולגיטימי, ומיותר לומר שהוא תמיד לא מוצדק ולא לגיטימי בעינינו. ולא יעזור כמה השני יצעק "זה מה שאני מרגיש ואני לא יכול להפסיק להרגיש את זה". שומעים כמה הרס אנחנו זורעים בינינו בגלל המחשבה שרגשות הם משהו שאנחנו בוחרים?

כמובן שכאשר הדברים מכוונים אל עצמנו, זה תמיד סיפור אחר. כי אנחנו אף פעם לא אומרים "אני כועס כי אני בוחר לכעוס". אנחנו תמיד אומרים "אני כועס כי אתה התנהגת אלי בנבזות". ואז אנחנו לא עושים דבר כדי להתגבר על הכעס, כי אנחנו עסוקים רק בהאשמת הצד שבגללו אנחנו כועסים. כלומר, הצד שבחר עבורנו את הכעס שלנו.

כמה טוב היה אילו היינו כבר ברמת התפתחות כזאת שאנחנו בוחרים מה להרגיש. כי אז מי היה צריך כדורי הרגעה? מי היה צריך טיפול פסיכולוגי? מי היה צריך מדיטציה ונשימות? מי היה מוצא את עצמו מעורב במריבות? כולנו היינו פשוט בוחרים להרגיש שמחה ואהבה וסליחה ורוגע ושלווה.

אז הנה זה שוב: אנחנו לא בוחרים את הרגשות שלנו. כל אדם יכול לגרום לנו למצב רוח טוב או רע, וכל אדם יכול לגרום לנו להרגיש שאנחנו נפלאים או לא שווים.

ועם זאת, יש בנו כוח עילאי להגיע אל נקודת מבט גבוהה על עצמנו ועל האחרים, וכשנפתח את הכוח הזה נוכל באמת לבחור להירגע, לבחור לסלוח, לבחור להתפייס, וכך להביא לעצמנו את השקט הפנימי שאנחנו כל כך רוצים.