הדבר העיקרי שמפריע לנו לנהל את חיינו הזוגיים מתוך הבנה הדדית הוא כוח מסתורי ובלתי נראה, שהתמקם בתוכנו והוא מפעיל את היחסים שלנו: פחד.

לא מדובר באחד מאותם פחדים חולפים שתוקפים אותנו, וגם לא בפוביות כמו פחד ממעלית או פחד גבהים. מדובר בפחד בסיסי הרבה יותר, שטבוע עמוק בהווייתנו, מכתיב את הבחירות וההחלטות שלנו, ונותן את האופי והעוצמה לתגובות שלנו.

את הפחד הבסיסי התחלנו לטפח מרגע הולדתנו, כתוצאה מצרכים טבעיים שלא קיבלו מענה. וכולנו התנסינו בחוסר מענה לפחות לאחד מהצרכים הטבעיים שלנו. גם בתנאים האידיאליים ביותר הורים לא מסוגלים להיענות באופן מלא לכל צורכי ההתפתחות של הילד.

אין זה משנה עד כמה הם קשובים לו, יש הרבה מאוד מצבים שבהם אין ביכולתם להתמודד עם מה שדרוש לו. לכן בכולנו נטמן תסכול עמוק כבר משלב מוקדם של חיינו.

לצורך טבעי שלא מקבל מענה יש תוצאות מרחיקות לכת, כי ילד קטן מפרש את זה כחוסר אהבה כלפיו מצד ההורים. עם הזמן הוא יפתח פחד גדול מאותו דבר שבגללו נמנעת ממנו אהבת ההורים.

באמצעות אסטרטגיית מגננה מתוחכמת שהוא יבחר הוא ידחיק צורך בלתי מסופק זה מתודעתו, ויעשה הכל כדי ללמוד לחיות בלעדיו. עם הזמן תתארגן כל אישיותו סביב מגננת ההדחקה שבחר, ומגננה זאת תהפוך לדרך חיים.

כל ילד בא אם כן לעולם הבוגר עם תבנית כפולה של פחד בסיסי, יחד עם מגננה מתאימה. קיימות כמה תבניות כאלה, אבל למרבה האירוניה, כמעט בכל מערכת יחסים מעורבים שני אנשים שמנוהלים על ידי פחד בסיסי שונה, וממילא על ידי מגננה שונה. לכן כל אחד מהם רואה את העולם באופן שונה. אם אנחנו לא מבינים את הפחד הבסיסי שלנו ושל בן זוגנו, כל צד משוכנע שהעמדה של השני לא סבירה ולא הגיונית. ומנקודת פתיחה כזאת, כל ניסיון להגיע להבנה נועד מראש לכישלון.

חשיפת הפחד והמגננה של שני הצדדים היא אפוא משימה עיקרית אם אנחנו רוצים לעבור ליחסי רעות. הבה ננסה לזהות את הדבר שממנו כל אחד מאתנו פוחד יותר מכל דבר אחר, ואת המגננה שפיתחנו כנגדו.

מגננת האופטימיות: הפחד להיות עצוב

אם ילד רואה שכל פעם שהוא נתקף בדכדוך הוריו מתעצבנים, הוא עלול ללמוד שלא אוהבים אותו כשהוא עצוב. לאורך זמן הוא יכול לפתח פחד בסיסי מהרגשת עצב. המגננה שהוא עלול לבחור היא בריחה מתסכולים וממצוקות אל עיסוקים משמחים ומרגשים.

את "מגננת האופטימיות" קל לזהות. אדם כזה מחפש תמיד חוויות, ומוכן תמיד להתנסות בהרפתקה חדשה. מילת המפתח שלו היא ריגושים ושמחה וכיף. דורש סיפוק מיידי. אם הוא רוצה משהו הוא חייב לרכוש אותו, אם משהו לא מהנה הוא מאבד עניין ועובר לדבר הבא. התמקדות בצד החיובי של החיים מאפשרת לו להסיח את דעתו מפחד ומדאגה, ולא לתת לשום מצוקה להפריע לו. בעוד הוא נע כל הזמן לעבר החוויה הבאה, הוא בטוח שהכל יהיה בסדר.

אם אתם חיים עם בן זוג כזה, ממה להימנע: כשאתם מנסים להכריח אותו להכיר בכך שיש לו קושי, אתם מגבירים את המאמץ שלו להדחיק את חוויית הכאב. וממקום כזה לא יכולים להית ביניכם פתיחות וגילוי לב. לכן אל תלחצו עליו לספר לכם מה כואב לו אפילו אם הדאגות רשומות על מצחו, כי הוא בוודאי ינסה להתחמק: "הכל בסדר", "שום דבר לא מציק לי", "אני מרגיש נהדר".

מה לעשות: בצעדים קטנים וסבלניים הראו לו שהכרה במצוקה יכולה להיות גילוי של עומקים חדשים בעצמו. אם תראו לו שאתם לא אוהבים אותו פחות כשהוא מתוסכל או עצוב, יש סיכוי שהמגננה לא תהיה נחוצה לו עוד, והוא יהיה הרבה יותר נגיש לאינטימיות אמיתית.

מגננת הפסימיות: הפחד להיות שמח

אם ילד מגלה שמחה טבעית בעוד אמו נמצאת במצב של דיכאון מתמשך, יש סבירות שהיא לא תיענה בשמחה מצדה. ואז הוא עלול להגיע למסקנה שאמו אוהבת אותו יותר בלי צחוק וחיוך. לאורך זמן יכול ילד כזה לפתח פחד בסיסי משמחה. הוא יעשה הכל כדי ללמד את עצמו לחיות בלעדיה, ויהפוך את הפסימיות לסגנון החיים שלו.

"מגננת הפסימיות" יוצרת התמכרות לעיסוק אובססיבי בפגיעות ועלבונות, והוא משקיע משאבי נפש רבים בחיפוש סיבות להתמרמר. את התלונות הוא הופך למשענת במאמציו להנציח תמונת מציאות קודרת, ואת הרחמים העצמיים הוא מטפח כדי לחזק את הרגשתו שהכל רע. הוא נוטה להיות חמוץ-מריר, שולל ומבקר. לעתים קרובות הוא בטוח שמנצלים אותו או שמזלזלים בו.

ממה להימנע: הנטיה הטבעית היא להראות לו שהדברים לא כל כך נוראים, שהוא מגזים, ושאפשר לראות כל דבר גם באור ורוד, אבל אם אתם עושים את זה אתם מחזקים את הצורך שלו להתחפר בתוך מנהרת הקדרות שלו.

מה לעשות: הראו לו שאתם אוהבים אותו באותה מידה גם כשהוא רואה יאוש וגם כשהוא רואה תקווה. זה יסייע לו להכיר בכך שהוא אהוב בלי קשר למצב רוחו. וכשיתחוור לו שחיוך שלו מעלה חיוך גם על פניך, זאת יכולה להיות תחילתה של השלמה בינו לבין עצמו ובינו לבין העולם.

מגננת הכוח: הפחד להיות חלש

אם ילד מתקשה לעשות דברים בעצמו והוריו מבקרים אותו בחומרה, הוא עלול להסיק שאוהבים אותו רק כשהוא חזק ועצמאי, והוא יכול לפתח פחד מתלות וחולשה. כדי לפצות את עצמו הוא יכול לעשות הכל כדי ללמוד לסמוך רק על עצמו ולא על אף אחד אחר, והוא יכול ללכת אל החיים נחוש להיות תמיד חזק.

"מגננת הכוח" הופכת לסגנון חיים. היא עוזרת לו להעלים כל סימן לפגיעוּת, והיא מציידת אותו בכוח להתמודד עם כל אתגר. גישה כזאת מאפשרת לו להיות בעמדה שבה יוכל לשלוט בסביבה ולתבוע בתוקף את הגשמת משאלותיו.

אבל גישה כזאת גם מגבילה את יכולתו להתקרב לאחרים, כי אינטראקציה עם אנשים אחרים עלולה לחשוף אותו לאזורים לא בטוחים, והוא נחוש להימנע מכל מגע עם הצד הרך והפגיע שבו.

ממה להימנע: אל תנהלו אתו מאבקי כוח, כי בכך אתם מחזקים את נחישותו לשמור על כוחו וגורמים לו להתקשח עוד יותר. אבל גם אל תיכנעו לשתלטנותו כי הוא בז לחלשים, ואינכם רוצים שהוא יבוז לכם.

מה לעשות: הוכיחו לו שהרבה יותר נעים לשניכם כשאתם מגיעים להסדרים ביניכם בלי מנצחים ובלי מפסידים, והראו לו שיש מצבים שבהם הוא רשאי לגלות חולשה בלי לאבד את עוצמתו או את אהבתכם.

מגננת החולשה: הפחד לקחת אחריות

אם ילד מנסה לעשות דברים בעצמו אבל הוריו מקדימים אותו ועושים הכל במקומו, הוא יכול לסיק שאוהבים אותו חלש וזקוק לתמיכה. הוא עלול לפתח פחד לטפח יכולות משלו שמא תיפסק אהבתם. הוא יעשה הכל כדי לדכא את כוחותיו הטבעיים ומאמץ סגנון חיים של "אני לא יכול", עד שהבריחה מבעיות הופכת למניע העיקרי בחייו.

"מגננת החולשה" פועלת על ידי הסחת דעת מקשיים. הוא מתמחה בהסתרת בעיות מתחת לשטיח, ועם הזמן הוא הופך ל"אסטרונאוט". כדי לא להתמודד עם כאב, שלו או של מישהו אחר, הוא מתאמן בניתוק מרגשות, גם כלפי עצמו וגם כלפי הסובבים אותו.

ממה להימנע: כשאתם לוחצים עליו להתמודד עם בעיות ולקחת אחריות על תפקידים זוגיים ומשפחתיים אתם מגבירים את הפחד שלו מהכוח שלו, ומבריחים אותו אל חוסר ישע עקשני עוד יותר.

מה לעשות: מכיוון שהוא אוהב נוחות, למדו אותו שלא יגברו הלחצים בחייו אם הוא יקח יוזמה, יקבל החלטות, יפתור בעיות, יעמוד בלוח זמנים, יציע עזרה וישתתף באופן שווה בחיי הבית.

מגננת החופש: הפחד ממחויבות

אם הילדות המוקדמת כוללת זעזוע במסגרת המשפחתית בגלל גירושין, נטישת אחד ההורים, אובדן או כל סיבה אחרת, הילד עלול להסיק שאסור לו לבטוח במסגרת, והוא עלול לפתח פחד גדול מתלות במסגרת. כדי להגן על עצמו הוא יכול להדחיק את הצורך הטבעי להשתייך, ולפתח דרך חיים של חופש ובריחה ממחויבות.

אדם שמכור ל"מגננת החופש" נמנע מלכבול את עצמו למסגרת. מחויבות נתפסת בעיניו כבית סוהר, וכשהוא נלחץ להתחייב למערכת יחסים הוא מרגיש שכופים עליו לגלם תפקיד בסרט של מישהו אחר.

את המושג התחייבות הוא מתייג כשעמום, וכאשר הוא אומר שהוא משועמם, הוא אומר למעשה שהוא זקוק למרחב, שהוא מרגיש חנוק ושהוא צריך אוויר. אין פלא שיחסים שטחיים יכולים להיות הרבה יותר מושכים בעיניו מיחסים שדורשים עקביות ונאמנות.

ממה להימנע: אל תלחיצו אותו להתחייב כי אתם רק מגבירים אצלו את הפחד ממסגרת, ואל תנסו לשכנע אותו בנימוקים הגיוניים ש"הגיע הזמן", או בנימוקים מוסריים ש"זה לא הוגן", כי אלה לא עובדים עליו.

מה לעשות: הסיכוי שלכם נמצא ביכולת שלכם להראות לו שמסגרת יכולה להיות מקום בטוח ויציב. ואם גם תראו לו שמסגרת איננה בהכרח מקום משעמם, אלא היא יכולה להיות מרתקת ומלאת חוויות וריגושים, יש סיכוי שהוא לא יפחד להטיל עוגן ביחסים אתכם.

מגננת הפייסנות: הפחד להיות דחוי

אם ילד מקבל אהבה מהוריו כשהוא מתחנף ומתחנחן ומקבל מהם אדישות כשהוא דורש תשומת לב, הוא עלול להסיק שיש לו משמעות בעיניהם רק כשהוא נותן אהבה ולא תובע אותה. הוא מתחיל לפתח פחד גדול מהזדקקות לאהבה, ומדחיק את הצורך הטבעי שלו לקבל אהבה. כפיצוי הוא מאמן את עצמו בנתינת אהבה ללא חשבון, יחד עם ויתור על אהבה לעצמו.  

וכך הופכת "מגננת הפייסנות" למסע של נתינת אהבה חד צדדית. כל התנהגותו בנויה על נכונות לוותר, להשביע רצון, למצוא חן, והוא עושה הכל כדי להרגיש נחוץ. יש לו רזרבות אדירות של רצון טוב, וכל מה שהוא עושה מכוון ישירות לטובתכם. כל חייו מוקדשים לסיפוק הצרכים שלכם.

אבל מכיוון שהוא לא מסוגל לקבל אהבה, הוא לא מאפשר לכם לספק את הצורך הטבעי שלכם לתת אהבה. כך הוא יוצר דינמיקה של חוסר איזון ביניכם, שאינה מאפשרת דיאלוג בין שווים.    

ממה להימנע: אל תקבלו כמובן מאליו את ההקרבה שלו, ואל תמנעו ממנו הכרה במה שהוא עושה למענכם.

מה לעשות: אם תראו לו שאתם אוהבים אותו באותה מידה גם כשהוא עושה וגם כשהוא לא עושה למענכם, תסייעו לו לגלות שהוא אהוב בזכות עצמו ולא בזכות ההקרבה שלו. ואם בנוסף לכך תבהירו לו שנתינה מצדו פירושה גם רשות לכם לתת לו, הוא יאפשר לעצמו לחוות גם קבלה, וכך הוא יוכל להיות שותף ביצירת שיווי משקל ביניכם.

מגננת ההצטדקות: הפחד להיות טועה

אם הילד הקטן מקבל מהוריו עקימת אף כשהוא טועה, הוא עלול להסיק שהוריו אוהבים אותו רק כשהוא יודע את התשובות הנכונות, והוא עלול לפתח פחד גדול לטעות. פחד כזה יוצר דחף אדיר להיות תמיד צודק, ולעולם לא להיתפס בטעות.

אמנם "מגננת ההצטדקות" לא גורמת לכך שהוא אכן יהיה תמיד צודק, אבל היא מספקת לו מנגנוני הגנה שמאפשרים לו להאמין שהוא תמיד צודק. זה פועל על ידי הכחשת הטעויות שלו, הצדקתן, ובעיקר השלכתן על אחרים. אדם כזה הופך את השיפוט והביקורת לדרך חיים. הוא כל הזמן דרוך לגלות טעויות אצל אחרים, לתקן, להעיר, להטיף, לגנות. הוא משוכנע שהאמת היא תמיד שלו, והוא יודע תמיד מה אתם "צריכים" ו"מוכרחים" ו"חייבים" לעשות.

ממה להימנע: עליכם לזכור שאתם נפגשים כל הזמן עם מנגנוני ההגנה שלו, ולכן הוא רגיש מאוד לביקורת שלכם כלפיו. כל הערה שאתם מפנים אליו נוגעת בעצבים חשופים כי הוא מפרש אותה כחוסר הערכה מצדכם, והוא מיד מתגונן: "אני לא אמרתי את זה", "אני בסך הכל שואל שאלה".

מה לעשות: עטפו כל ביקורת בציפוי של אהבה כדי להראות לו שאתם אוהבים אותו גם כשאינכם מסכימים אתו. בכך תאפשרו לו ללמוד שטעות איננה גורעת ממנו דבר, אלא רק עושה אותו אנושי יותר. עם גישה כזאת הוא יוכל להיות נגיש יותר לדיאלוג פתוח לא רק על הטעויות שלכם, אלא גם על הטעויות שלו.

סיום

אם חשבתם שאתם מכירים את שותפכם ושהוא מכיר אתכם, אולי אתם מבינים עכשיו שלא ידעתם עד היום דבר על הכוח המסתורי שמאחורי ההחלטות והבחירות והתגובות שלכם. לכן לא יכולתם להבין איש את רעותו, ולא היה סיכוי להבנה ביניכם.

שום הבנה לא יכולה להתקיים בלי הבנת המקור שממנו צומחות ההתנהגויות שלכם. השגת הבנה מחייבת אתכם להכיר את מנגנוני הפחד וההגנה של שניכם.

אז כשתדברו ביניכם, תוכלו לזכור מאין באים ולאן הולכים הדברים שאתם שומעים והדברים שאתם אומרים. ואז תוכלו לעזור איש לרעותו לפרק מנשקם את הפחדים שכל כך משבשים את התנהלות חייכם.