כולנו משוכנעים שכאשר אנחנו צודקים, הדבר החשוב ביותר הוא להילחם על זה. חשוב אפילו יותר משמירה על היחסים. ומכיוון שזה הדבר החשוב ביותר, טבעי שכל אחד מאתנו יעשה הכל כדי להוכיח שהוא צודק. ואז המלחמה היא כמובן בלתי נמנעת.

כולנו מוצרים של המחשבה המוטעית לפיה בכל מחלוקת יש אחד צודק ואחד טועה, ולכן מחלוקת יכולה להיפתר אך ורק בדרך של "אחד מרוויח ואחד מפסיד". אין אפשרות אחרת. אנחנו לא מכירים מחשבה אחרת מלבד צודק או טועה, מרוויח או מפסיד, מנצח או מנוצח. זה מצמצם את הבחירה לשני מצבים בלבד: או אני או אתה.

הבעיה היא שאם יש רק שתי אפשרויות כאלה, מובן מאליו שנרצה תמיד להיות בצד המרוויח, כי אף אחד לא אוהב להפסיד. ואז מובן מאליו שנעשה הכל כדי ששותפנו יהיה בצד המפסיד. ולא עולה בדעתנו שתמיד תמיד, בכל מצב, יש עוד דרך: לא רק הדרך שלי או רק הדרך שלך, אלא הדרך שלנו.

וזוהי למעשה הבעיה היחידה שלנו ביחסים. אילו היינו מבינים שדיאלוג אמיתי לא יכול להתקיים אם אחד מאתנול מפסיד, כל שאר הבעיות שלנו היו נפתרות בקלות.

האם גם אתם מוצאים את עצמכם בקצוות שמתרחקים יותר ויותר זה מזה? אלה סימנים מובהקים לכך שגם אתם עוסקים במאבקי כוח, גלויים או סמויים, של מרוויח-מפסיד. ואם זה המצב, אז כמו הרבה מאוד זוגות אחרים גם אתם שבויים במאבק מרושע שבו כל אחד מכם מנסה לא רק לנצח, אלא גם להביס את השני.

מכאן צומח המשחק הזוגי הפופולרי של "נראה מי ימצמץ הראשון". על פי כללי המשחק הילדותי הזה מפסיד זה שמטלפן הראשון, זה שמתנצל הראשון, זה שסולח הראשון, זה שמשתנה הראשון, זה שמודה הראשון בטעות, זה שאומר הראשון "אני אוהב אותך".

איפה זה מתחיל?

מילדותנו אנחנו מתוכנתים לתפוס את החיים כמקום שבו אנחנו או מרוויחים או מפסידים, ומגיל צעיר מאוד אנחנו לומדים תחבולות שונות להבטיח שהרווח יהיה שלנו וההפסד ישאר אצל מישהו אחר. קטן מאוד הסיכוי שבבית הורינו ראינו דוגמה לאפשרות אחרת: לסיים כל מחלוקת בלי שאף אחד יפסיד. לכן אנחנו לא מכירים בכלל את ההיגיון הפשוט, שאם אף אחד לא מפסיד, כולם מרוויחים.

המעגל הראשון שבו למדנו גישה זאת היה הבית והמשפחה. לא משנה מאיזו משפחה באנו, כמעט כולנו עברנו אותה טירונות: הורינו חשבו במקומנו, בחרו במקומנו, פתרו בעיות במקומנו, רצו דברים במקומנו. ומה עם הרצון שלנו? הוא כמעט לא נשמע. "אני עושה את זה לטובתך", הם אמרו לנו, והוסיפו: "כשתהיה גדול תעריך מה שאנחנו עושים בשבילך".

אז הנה, גדלנו, ומה שבאמת קרה ללב הצעיר והפגיע שלנו הוא להילחם לחיים ולמוות לעולם לא להיות מפסיד. התוצאה היא שכל חיינו אנחנו שבויים בצורך להבטיח את מקומנו בצד המרוויח. ובכך למעשה אנחנו הופכים את עצמנו למפסידים סדרתיים.

להלן שתי גרסאות של הפסד צפוי מראש:

מרוויח-מפסיד

אם זוהי העדיפות שלך אתה תופס מערכת יחסים כתחרות על השאלה מי רואה את הדברים נכון יותר. ומכיוון שזוהי שאלה של חיים או מוות לדימוי העצמי שלך, לא מספיק לך להרגיש צודק, אתה חייב להשיג משותפך הודאה שהוא טועה. אתה רגיל לנהל את התקשורת שלך בסגנון של "אני צודק ואין אפשרות אחרת". את חי בהרגשה שוויתור מצדך הוא תבוסה והשפלה, ולכן אתה לא יכול לוותר על הערה או נזיפה כשאתה מאתרת אצלו חריגה מהתקן ההתנהגותי שאתה קבעת.

מפסיד-מרוויח

אם זוהי העדיפות שלך, אתה משוכנע שבמשחק הזוגי יש מקום רק לצודק של צד אחד, אבל הפחד שלך מנטישה מניע אותך לוותר על צדקתך גם כשאתה בטוח בה. "זה ממש לא משנה", אתה אומר, וממקם את עצמך בתפקיד המפסיד כדי להעניק לשותפך את מקום המרוויח.

אתה משתדל להיות בחור טוב, לפייס ולרצות, גם במחיר של ויתור על דעתך ועל ציפיותיך ועל רצונותיך. אבל בלא יודעין אתה שותפה מלא במאבק על הכוח, כי עם גישה כזאת אתה מטפח שותף מטיפוס מרוויח-מפסיד.

התוצאה תהיה שהוא יחגוג את חולשתך וינצל אותה, בעוד שאתה מתאמן בדיכוי רגשותיך. אבל רגשות בלתי מבוטאים לא מתים. הם מתחזקים ומשמינים במסתרים, ומחכים לשעת כושר לפרוץ החוצה.

מהי האופציה המועדפת?

האם עדיפה גישת המרוויח-מפסיד, או גישת המפסיד-מרוויח? ובכן, שתי האופציות הרסניות באותה מידה. אינטראקציה שמורכבת מראייה צרה של "או אני או אתה" הופכת בהכרח את מערכת היחסים למפסידה, כי אם חשוב לכם "מי ירוויח" יותר מאשר "איך שנינו נרוויח", אתם עיוורים לעובדה שכל רווח חד-צדדי הוא בשורה האחרונה הפסד דו-צדדי.

אכן ייתכן מצב שבו נראה כאילו צד אחד השיג את מה שרצה, ולזמן קצר הוא מרגיש אולי שהרוויח. אבל אם הרגשות של השני נפגעו, או אם האינטרסים שלו נפסלו, הרווח יהיה תמיד קצר מועד, כי הצד המפסיד יחכה לשעת כושר להעביר את היתרון אליו. לכן בטווח הארוך יחסי נדנדה של רווח-הפסד הם תמיד יחסי הפסד-הפסד.

מרוויח-מרוויח

כשאתם עוברים מגרסה של מפסיד-מפסיד לגישה של מרוויח-מרוויח, אתם מתחייבים לפעול על פי העיקרון החשוב ביותר במערכת יחסים: לעולם לא להפסיד, ולעולם לא להניח לשותף להפסיד. ואם אף אחד מכם לא יפסיד, שניכם תרוויחו. אין מתמטיקה אחרת.

לא משנה כמה אתם משוכנעים בצדק שלכם, ולא משנה כמה אתם בטוחים בטעות שלו, אתם מתחייבים לכך שכל דיון או ויכוח ביניכם יסתיים בהרגשה טובה גם שלך וגם שלו.

האמנם זה אפשרי? האם ייתכן ששני הצדדים ירוויחו? האם לא למדנו שהחיים הם משחק שבו אחד מרוויח ואחד מפסיד? ובכן, במגרש כדורגל טבעי שקבוצה אחת חייבת להפסיד כדי שהקבוצה השניה תנצח. זה המשחק. לכן למגרש הספורט מתאימים הכללים של "או אני או אתה".

אבל מערכת יחסים בין-אישית היא משחק אחר לגמרי, עם כללים שונים לגמרי, והיא יכולה לפעול רק על פי כללים של "גם אני וגם אתה".

גישת מרוויח-מפסיד מחפשת ניצחון חד-צדדי קצר וחולף, גישת מרוויח-מרוויח מחפשת תועלת הדדית מתמשכת. עם מסגרת חשיבה של מרוויח-מרוויח הופכים היחסים למקום שבו משתפים פעולה, לא מתחרים ולא נאבקים. ואז כל ויכוח ומחלוקת מסתיימים בהרגשה טובה של שני הצדדים.

האם הגישה של "שנינו מרוויחים" איננה דורשת שתוותרו על עצמכם, או על משהו חשוב לכם? בשום אופן לא. עם גישה של מרוויח-מרוויח אתם משוחררים מהקונפליקט בין הרצון שלכם ובין הרצון של שותפכם. הדבר שבו אתם צריכים להכריע הוא בין הרצון האגואיסטי שלכם ובין הרצון הגבוה שלכם. או במילים אחרות: בין הרצון הילדותי להיות צודק, ובין הרצון הבוגר לקיים יחסי הדדיות.

כלומר, הקונפליקט הוא בין שני רצונות שלכם. לכן אתם לא מוותרים למענו אלא למען עצמכם.

עם הגישה של מרוויח-מרוויח לעולם לא יהיה ביניכם ויכוח על השאלה איזו דרך צודקת או נכונה. זאת שאלה שלא מעניינת ולא מעסיקה בני זוג שיוצרים יחסים הדדיים. אותם מעניין רק דבר אחד: מה משרת טוב יותר את היחסים.

כאשר זאת השאלה הקבועה בתודעתנו, השיקולים שונים לגמרי. אם הדרך של שותפנו משרתת טוב יותר את היחסים החשובים לנו כל כך, אין יותר דילמה.