למה יש כל כך הרבה כעס בחברה שלנו? כי כל כך הרבה אנשים מצדיקים את הכעס, וכל כך הרבה אנשים רואים בכעס תגובה מוצדקת כאשר הם צודקים. מה הבעיה כאן? שכעס אף פעם לא מביא לנו את מה שאנחנו רוצים להשיג, והוא הופך אותנו למפסידנים פראיירים.

אף אחד לא גרם עדיין למישהו אחר להסכים באמצעות כעס עם עמדתו, אף אחד לא גרם עדיין למישהו אחר להבין באמצעות כעס את עמדתו, אף אחד לא גרם עדיין למישהו אחר להכיר באמצעות כעס בטעות שהוא עשה, אף אחד לא השיג עדיין ממישהו אחר הבטחה באמצעות כעס שהוא לא יחזור על המעשה הרע שעשה.

כולנו יודעים את זה כי כולנו התנסינו בזה אין ספור פעמים. אז מה הסיבה שבכל זאת כל כך הרבה אנשים מאוהבים בכעס? הסיבה פשוטה: הם בטוחים שכעס הוא הדרך היחידה לבטא את עמדתם המוצדקת, כאילו אם נצרח מספיק חזק, ונאמר דברים מספיק פוגעים, ונהיה מספיק גסים ומכוערים ואכזריים, נוכיח שאנחנו צודקים.

מה קרה לנו? איך התמקמה בתודעה שלנו מחשבה כל כך מוטעית כאילו אין לנו ברירה, או לבלוע ולרצות את הצד השני, או לפגוע בצד השני ולהרוס אותו? המחשבה הזאת הצליחה להתמקם בתודעתנו כי השארנו שם חלל ריק שלא מכיר את הדרך השלישית.

הדרך השלישית היא הדרך האינטליגנטית של החלפת ההיסטריה בתבונה כדי להסדיר כל מחלוקת ברוח של שני מרוויחים. וכשאנחנו לא מכירים את הדרך הזאת, אין לנו באמת ברירה אלא לבחור בין שתי הדרכים היחידות שאנחנו מכירים: או התפרצות כעס או ויתור על דעתנו. מה הפלא שכל כך הרבה אנשים בוחרים בכעס?

אז לידיעתו של כל מי שעדיין לא גילה את הדרך השלישית: יש אפשרות להסדיר כל מחלוקת בלי להילחם ובלי להיכנע. ונאמר את זה שוב כי להרבה אנשים קשה לקלוט את הרעיון הזה: יש אפשרות להסדיר כל מחלוקת בלי להילחם ובלי להיכנע.

אז מהי הדרך השלישית? זוהי הדרך של שליטת התבונה ברגשות, בניגוד לכעס שהוא הדרך של שליטת הרגשות בתבונה. כשהתבונה שולטת בהיסטריה יש הקשבה, יש הגינות, יש הסכמות.
ובאווירה כזאת אפשר לדון בשתי העמדות עד שכל צד מבין היטב גם את עמדתו של הצד השני, ורואה גם את הצדק של הצד השני, והשניים יכולים לחפש ביחד פתרון שיתן ביטוי לאינטרס הבסיסי של שניהם.

זאת אמנות התקשורת הזוגית שכל כך חסרה בחברה שלנו. אז בואו נפסיק להיות פאתטיים שצורחים וצווחים וחושבים שכך מתנהג מי שצודק, ונתחיל להשתמש בשכל שלנו כדי שנוכל לומר את שלנו בשיקול דעת, וכדי שיהיה שם מישהו שיוכל לשמוע אותנו.