הרבה מאוד משאבי נפש אנחנו משקיעים בניתוץ הביטחון העצמי של בן זוגנו על ידי פגיעות ועלבונות בנקודות הרגישות ביותר שלו. כך אנחנו מנסים להוכיח שאנחנו חזקים, שאנחנו לא מאבדים את עצמנו, שאנחנו שומרים על כבודנו.

אבל בינתיים אנחנו הורסים לא רק אותו. בינתיים אנחנו הורסים גם את כל היקר לנו עצמנו: את האהבה בינינו, את הרגשת הביטחון ביחסים, את היציבות בחיינו.

האם זה מה שאנחנו רוצים להשיג? ממש לא. אנחנו רוצים להשיג את ההבנה שלו כמה אנחנו בסדר, כמה הוא פוגע בנו וכמה חסר התחשבות הוא. ומה אנחנו משיגים במקום זה? אנחנו גורמים לו להיות משוכנע עוד יותר כמה אנחנו איומים ונוראים.

ואם אנחנו לא משיגים את מה שאנחנו רוצים להשיג, אז אולי לפחות אנחנו מונעים את מה שאנחנו רוצים למנוע? ממש לא, כי הדבר שאנחנו רוצים למנוע הוא לאבד את העצמי שלנו, אבל אנחנו נשארים עם עצמי קרוע לגזרים.

לא יאומן איזה לוזרים אנחנו! לא יאומן כמה אנחנו מוכנים להשקיע כדי לגרום לשני להפסיד! אנחנו לוזרים כי משהו התבלבל בראשנו. בגלל הבלבול הזה אנחנו חושבים שכאשר אנחנו מלמדים אותו לקח, אנחנו לא מאבדים את העצמי שלנו. אבל זה בדיוק הזמן שבו אין זכר לעצמי שלנו.

כי האגרופים המתנופפים אינם העצמי שלנו, והצעקות ההיסטריות אינן העצמי שלנו, והמילים הקשות אינן העצמי שלנו, והפנים המכוערים והמעוותים אינם העצמי שלנו, והשתיקות והברוגז והניכור אינם העצמי שלנו.

כל אלה אינם אלא הרגלי ילדות שלא נגמלנו מהם, ושלא ניגמל מהם כל עוד אנחנו ממשיכים להתגורר בקומת המרתף, שבה רואים מלחמות ככוח ושיתוף פעולה כחולשה.

כדי להפסיק להיות לוזרים, וכדי להתחיל להיות ווינרים, אנחנו צריכים לעלות לקומה גבוהה יותר ביחסים. בקומה הגבוהה הזאת יש בהירות בראש במקום בלבול. ואז רואים באור נכון מי חזק ומי חלש, מי שומר על העצמיות שלו ומי פוגע בה. ואז מבינים שדווקא התגברות על הדחף להילחם היא הכוח הגדול ביותר שלנו, והסימן המובהק ביותר לבגרותנו.

אבל אחרי הקומה הזאת יש עוד קומה לטפס אליה, קומת הפנטהאוז. זאת קומה שמגוררים בה רק אותם זוגות שלמדו לנהל דיאלוג של מרוויחים. ובדיאלוג של מרוויחים כל אחד מהצדדים משיג את מה שחשוב לו, בלי לוותר על שום אינטרס. נוסחת פלאים בלתי אפשרית?

אכן כך זה נראה במציאות המרתף: איך ייתכן ששני הצדדים ישיגו את מה שהם רוצים, אם הם רוצים דברים שונים? איך ייתכן שאף אחד לא יפסיד אם למשל צד אחד אוהב ג'ז והשני מוסיקה קלסית?

אבל זה אפשרי מאוד במציאות הפנטהאוז, שבה כל צד אוהב לעשות הכל בשביל השני, והאהבה הזאת של שניהם חזקה יותר מהכל, ושני הצדדים מבינים מה עיקר ומה טפל: קודם האהבה אחר כך הטעמים האישיים, קודם האהבה אחר כך הצרכים האישיים, קודם יחסי שלום ואחר כך הנוחות האישית.

ועם סדרי עדיפויות כאלה, מה יפריע להם לשמוע לפעמים ג'ז ולפעמים מוצרט, ותמיד ליהנות, או מהמוסיקה או מחיזוק האהבה שלהם?