אם אתם במערכת יחסים, קרוב לוודאי שאתם מוצאים את עצמכם באחד מהצמדים המנוגדים הקלסיים: רציונלי ואמוציונלי, מוחצן ומופנם, ליברלי ושמרני, שתלטן וכנוע, אסרטיבי ופסיבי, בזבזן וחסכן, דאגן ושאנן, רוחני ומעשי. משיכה אל הניגוד שלנו היא מלאכת מחשבת של הטבע, שמבקש ללמד אותנו את השיעור החשוב ביותר: להכיר את הניגודים שבתוכנו באמצעות יצירת ניגודים מחוצה לנו.

אישיותנו מורכבת משני חלקים: החלק הגלוי והחלק המוכחש. את החלק הגלוי אנחנו מכירים היטב. זה הדימוי העצמי שאנחנו מודעים לו, ושאליו אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "אני": אני חושב, אני אומר, אני יודע, אני רוצה, אני מתכוון, אני נחמד, אני חרוץ, אני מקשיב. נדמה לנו שזה כל מי שאנחנו, אבל יש בתוכנו חלק נוסף, שאותו אנחנו לא מכירים כי הרחקנו אותו ממודעותנו.

בחלק זה מאוחסנות כל התכונות שלא מתאימות למי שבחרנו להיות. כל עוד אנחנו מודעים רק לחלק הגלוי של אישיותנו אנחנו עושים את דרכנו בחיים על רגל אחת, ולכן כל כך קל לערער אותנו עם ביקורת או עם התנגדות לדעתנו. עמידה יציבה על שתי רגליים תתאפשר רק כשנקבל את השותף הסמוי שבתוכנו כחלק מאתנו.

איך זה התחיל?

באנו לעולם מצוידים בכל התכונות האנושיות. אין בעולם תכונה שלא קיימת בנו, ואין בנו תכונה שלא קיימת אצל מישהו אחר. כל תכונה באה יחד עם ניגודה, כפי שכל דבר בעולם הולך יחד עם היפוכו: חושך בא עם אור, טוב בא עם רע, קטן בא עם גדול, יפה בא עם מכוער, וכן הלאה, כמו מטבע שיש לו תמיד שני צדדים. וכך, מראשיתנו צוידנו באומץ וגם בחרדה, בנדיבות וגם באנוכיות, בחוסן וגם בפגיעות, בחריצות וגם בעצלות, וכך הלאה.

המשפחה שאליה נולדנו יצרה עבורנו את סביבת הגדילה, והציבה בפנינו דרישות שונות. בתגובה לדרישות אלה פתחנו את הציוד האישי והתחלנו לבחור מתוכו את התכונות שיעזרו לנו למצוא מקום בטוח בתוך המערך המשפחתי שלנו.

את התכונות הנבחרות הכנסנו לתרמיל שתלינו על החזה. אם למשל היינו צריכים להתמודד עם דרישות קשות מדי הכנסנו מרדנות, או אם קיבלנו יחס מנוכר הכנסנו לתרמיל חנופה. וכך מילא הילד הקטן את התרמיל הקדמי שלו בתכונות שיעזרו לו להרגיש בטוח או חזק או אהוב, כפי שהוא בחר.

אבל הרכבת אישיותנו לא הושלמה כל עוד לא נפטרנו מהתכונות שלא נבחרו. כי אם למשל בחרנו בעקשנות, עלינו להיפטר מוותרנות. וכאן בעיה: תכונות הן חלק מהציוד המקורי שלנו ואי אפשר להפריד אותן מאתנו. אז איך ניפטר מהן?

ובכן, זה פשוט: ניקח עוד תרמיל, נתלה אותו על גבנו באופן שלא נוכל להבחין בתוכנו, ואז נכניס אליו כל תכונה לא רצויה, ונוכל להשלות את עצמנו שהיא לא קיימת אצלנו. אם שיבצנו אמינות בדימוי הגלוי, נכניס שקרים ורמאויות לתרמיל הגב. ואם שיבצנו אכפתיות בחלק הגלוי, נעביר אדישות וניכור לתרמיל האחורי.

התחילה החלוקה לדימוי עצמי מודע ולדימוי עצמי לא מודע, ואנחנו יוצאים אל החיים עם תרמיל קדמי שבו "אני" שאנחנו מכירים, ועם תרמיל אחורי שבו נמצא "אני" שאנחנו לא מכירים. כך מתחיל מסע חיינו עם מודעות לחלקים שאנחנו אוהבים בנו, ועם הכחשת מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו.

הבשורה הרעה היא שהחלק שהכחשנו לא עוזב אותנו ולו לרגע אחד. הוא תמיד נוכח בהחלטות ובתגובות שלנו, ותמיד מביא לנו סבל וכאב. וכך יש לנו שותף פנימי פעיל מאוד בחיינו שאנחנו לא יודעים עליו. הבשורה הטובה היא ששותף פנימי זה יהיה החבר הטוב ביותר שלנו אם נעביר גם אותו אל התרמיל הקדמי, ונשלב אותו באישיותנו הגלויה. כדי שנוכל לעשות את זה מציע לנו הטבע שרות מתוחכם מאין כמוהו: משיכה אל שותף חיצוני, שבאמצעותו נתחבר אל שותפנו הפנימי.
השותף החיצוני כהשתקפות של השותף הפנימי

למה אנחנו נמשכים דווקא אל אדם מסוים זה? ולמה אדם מסוים זה נמשך דווקא אלינו? ובכן, חוק המשיכה פועל כך: אנחנו תמיד נמשכים אל מישהו שהאישיות הגלויה שלו היא האישיות המוכחשת שלנו. השותף החיצוני הוא אפוא תמיד ראי המשקף את השותף הפנימי. חוק זה פועל בדייקנות: התכונות הגלויות של האחד הן התכונות המוכחשות של השני. אם בן זוגך הוא אדם אופטימי, אופטימיות היא תכונה מוכחשת אצלך ואת קרוב לוודאי פסימית. הדבר שממגנט אותנו אחד אל השני מזמין אותנו אפוא לגעת בחלקים המוכחשים שלנו, וכך ליישב את הסתירות הפנימיות. וכאשר ייעלמו הסתירות בתוכנו, ייעלמו גם הסתירות בינינו.

הבעיה היא שבמקום להשתמש בניגוד שבינינו כדי לחסל את הניגוד שבתוכנו אנחנו מתחילים לשפוט זה את התכונות המנוגדות של השני. אם התאהבת בו בגלל היציבות המעשית שלו, עם הזמן לא תסבלי את המרובעות שלו. ואם הוא התאהב בך בגלל הרוחניות שלך, עם הזמן הוא ישתגע כי אינך מציאותית. עד שאתם מוצאים את עצמכם בשני קטבים שאינם יכולים להיפגש.

הנה כמה דוגמאות איך ניגודים שחיפשו זה את זה כדי להפוך לשלמות, משתמשים בשיפוט להרס הדדי:

הנוקשה והפליזר

חברתה של איריס נכנסה למשבר זוגי וביקשה לבלות את סוף השבוע אצל איריס ויואב. מכיוון שבמילון של איריס לא כלולה המילה "לא", היא הסכימה אף על פי שידעה שיואב לא יסבול פלישה כזאת לפרטיות שלהם. יואב כצפוי רתח מזעם על חולשת האופי של איריס, ואיריס היתה מוכנה להרוג את יואב בגלל הנוקשות שלו. את הלילה בילו השניים בחדרים נפרדים, כששניהם תוהים אם הם נמצאים ביחסים הנכונים.

אבל חוק המשיכה אינו טועה, והוא מביא לנו תמיד את האדם שמתאים לנו באותה עת. הטעות היא בחוסר ההבנה שלנו את משמעותו של חוק זה. יואב נמשך אל הרכות של איריס כדי להתחבר אל הרכות המוכחשת שלו, ואיריס נמשכה אל הנחישות של יואב כדי להתחבר אל הנחישות המוכחשת שלה.

ומה קרה בפועל? הפחד של איריס לגלות נחישות והפחד של יואב לגלות ותרנות היה גדול יותר, והם העדיפו להעמיק את הכחשתם שתכונות אלה קיימות אצלם. התוצאה היתה שהניגוד ביניהם גבר, ויחד אתו החריף השיפוט ההדדי. הרכות של איריס הפכה בעיני יואב לרכרוכיות דוחה, והנחישות של יואב הפכה בעיני איריס לנוקשות מעצבנת. עד לפיצוץ הבלתי נמנע.

איריס ויואב יכולים להחזיר את הקסם ליחסים שלהם רק כשיסירו את גזירת ההכחשה מעל עצמם. אם איריס תעז לדעת שחבויה בה נחישות, ואם יואב יעז לדעת שמסתתרת אצלו רכות, הם לא יהיו עוד ניגודים כה רחוקים. שני המחנות הקוטביים של נוקשה מכאן ורך מכאן, יתחברו למחנה אחד של שני אנשים שהם לפעמים נוקשים ולפעמים רכים. אז לא תהיה להם עוד סיבה לתקוף זה את זו, והם יוכלו לתת לעצמם הזדמנות שניה.

המוחצן והמופנם

אורלי הוקסמה מהרוח החופשית ומאהבת החיים של אלדד, ואלדד הוקסם מהרצינות והערכים המסורתיים של אורלי. אלדד התחיל לגלות עניין בתרבות ובספרות ובשיחות עמוקות, ואורלי התחילה לגלות עניין בהתרועעות ובבילוי קליל. במשך כמה חודשים נתן אפוא כל אחד לשני בדיוק מה שהיה חסר לו.

אבל לאט לאט התחילה הפתיחות של אלדד להציק לאורלי. פגישות ושיחות טלפון עם ידידות עוררו את קנאתה. היא התחילה להציק לו בשאלות, והוא התחיל לרטון שהיא חונקת אותו. יום אחד הם היו אמורים לצאת לבילוי משותף. אורלי חיכתה לאלדד. שעה קלה לפני שעת היציאה הוא טילפן ואמר שידידה מהעבר נכנסה למשבר עמוק והוא מתכוון לפגוש אותה כדי לעזור לה. אורלי היתה הרוסה.

ההידרדרות התחילה. הדברים שלכדו בהתחלה את שניהם היו עתה סיבות למלחמה. הרוח החופשית של אלדד נראתה לאורלי כהפקרות, והגישה הרצינית של אורלי נראתה לאלדד כצרות אופקים.

אם השניים ימשיכו לשפוט זה את זה הם יעמיקו את הכחשת עצמם, והמרחק ילך ויגדל גם ביניהם וגם בתוך כל אחד מהם. ואז לקשר אין סיכוי, והם גם לא ילמדו ממנו דבר. אם הם יבינו שעליהם להסב את השיפוט ההדדי לבדיקה בתוך עצמם, אלדד יגלה שיש בתוכו צד שמשווע להעמקה ולהתבוננות, ואורלי תגלה שיש בה כמיהה נסתרת לשובבות ולקלילות. וכשכל אחד יבין שהחסרון של השני נמצא גם אצלו, לא יהיה להם עוד את מי לשפוט.

האקטיבי והפסיבי

כשעברו יורם והלית למגורים משותפים הכל נראה נהדר. הלית הדעתנית והנמרצת היתה חוזרת הביתה מדי יום ומיד מתלבשת על עבודות הבית, בעוד יורם הנינוח והרגוע היה חוזר אל בית מסודר ואל ארוחה מוכנה וצונח בכורסה.

במשך כמה חודשים היו שניהם מרוצים מהסידור הזה. אבל האידיליה התערערה כשהלית החלה לשאול: "ומה אתי?" ויורם גילה בקיאות בתירוצים ודחיות. ערב אחד כשחזר יורם הביתה הוא מצא את הלית שוכבת על הספה. בלי לשאול מה הבעיה הודיע שהוא עייף והלך לישון.

הלית נשברה. "הלו! אני לא מרגישה טוב", זעקה בכאב. אבל הוא אמר שלא מגיעה לו נזיפה אחרי יום כל כך קשה. המשבר היה בלתי נמנע.

בתחילת הקשר נמשכה הלית אל יורם בגלל השלווה שלו, ויורם אמר שהלית נותנת לו כוח עם הדינמיות שלה. עתה הלית היתה מוכנה לחנוק אותו בגלל האדישות שלו, ויורם רק רצה לברוח מהבית בגלל הלחצנות שלה. אותם דברים, עם שם קצת אחר, הפכו מגורמי משיכה לגורמי דחייה, והביאו את שניהם למסקנה שהם עם האדם הלא נכון.

אבל כל אחד מהם יכול להיות האדם הנכון במקום הנכון כשהם יבינו מה הם נועדו לתת זה לזו. אם הלית תגלה את הצורך הכמוס שלה להיות שאננה יותר היא תפסיק לשפוט את השאננות של יורם. ואם יורם יגלה את הכמיהה הנסתרת שלו להיות יותר פעיל הוא יפסיק לשפוט את הפעלתנות של הלית. ואז יהיו בסיפור הזה שני אנשים שאיחדו את הניגודים בתוכם, והם מוכנים לאחד גם את הניגודים שביניהם.

הנותן והמקבל

גלי חיפשה בן זוג אבהי ומפנק ורמי חיפש בת זוג רכה ומתפנקת. המגנט פעל עליהם מיד. רמי החם והתומך התחיל להרעיף על גלי מכל טוב, גלי הקטנה והחיננית גרמה לרמי להרגיש נדיב ומעניק, ושניהם הרגישו שזה זיווג מהשמים.

לקראת יום השנה להיכרותם הציע רמי טיול בחו"ל על חשבונו. הוא התכוון לכמה ימים ברודוס, אבל גלי רצתה להגשים חלום ילדות לטייל בארצות הברית. "מילא, אובר-דרפט עוד לא הרג אף אחד", ניחם רמי את עצמו בדרכו לבנק.

בימים הראשונים של הטיול הם נהנו מכל רגע. רמי שילם כמובן על כל דבר. ערב אחד גלי הציעה ללכת להצגה. רמי לא אוהב הצגות והוא הציע שהם יישארו במלון. גלי לא היתה מוכנה לוותר ורמי נכנע. אבל כל אותו ערב הוא כמעט לא אמר מילה.

כשחזרו הביתה פרצה הסערה. "אני מוציא כל כך הרבה כסף ואת חושבת רק על עצמך", צעק רמי, וגלי החזירה בצעקה: "אם אתה מוציא עלי כסף אין לי זכות לרצון משלי?"

הקרע נפער. ההענקה הנדיבה של רמי הפכה בעיני גלי למכשיר שליטה נתעב, והילדותיות החיננית של גלי הפכה בעיני רמי לאנוכיות מאוסה. הניגוד של מפנק-מפונק שקודם כל כך משך אותם זה אל זה, פיצל אותם לשני אויבים.

חוק המשיכה הפגיש את גלי ורמי כדי לאפשר להם ללמוד מה כל אחד מכחיש אצל עצמו. אם הם יתבצרו באישיותם המפוצלת, גם הזוגיות שלהם תמשיך להתפצל בין הנותן והמקבל. אבל אם גלי לא תפחד מאובדן הפינוק כשהיא מגלה בגרות, ואם רמי לא יחשוש שהוא מאבד את התדמית הנדיבה שלו כשהוא חושב גם על הצרכים של עצמו, יהיה זה מפגש בין שני אנשים שכל אחד מהם גם נותן וגם מקבל, והפער ביניהם יצטמצם.

המורה הגדול שלנו

מפגש אמיתי בינינו יתחיל להיווצר כשנבין שכל חסרון שאנחנו מזהים אצל בן זוגנו, הוא אמצעי לזהות חסרון זה אצלנו. כך יהפוך השיפוט מכלי משחית לגשר, ויחבר גם את השותפים החיצוניים וגם את השותפים הפנימיים. כשאת לא משלימה עם חלק שאת לא אוהבת בעצמך, את שופטת את החלק הזה אצל בן זוגך. כשאת משלימה עם החלק המוכחש שבך, את מתחילה להשלים גם עם בן זוגך. אם תכירו שניכם בכך שכל אחד מכם נושא על גבו תרמיל ובתוכו הדברים שמרגיזים אותו אצל השני, תפסיקו להיות הבעיה אחד של השני, ותתחילו להיות המתנה הגדולה ביותר זה של זה.

מדריך להבנת חוק המשיכה

1. כל תכונה שאת שופטת אצל בן זוגך מייצגת תכונה שאת מכחישה אצלך.

2. את רואה בבן זוגך בדיוק את מה שאת לא רוצה לראות בעצמך.

3. תמיד תביאי אל חייך אדם שתכונותיו הגלויות הן תכונותייך המוכחשות.

4. כל תכונה שנשארת מוכחשת אצלך תרגיז אותך כשתגלי אותה אצל בן זוגך.

5. הכחשה מביאה לכך שמה שחיבר ביניכם בהתחלה יפריד ביניכם בהמשך.