בואו נודה באמת: בן זוגנו הוא האדם שמקבל מאתנו לפעמים יחס הרבה יותר גרוע מהיחס שמקבל מאתנו כל אדם אחר. ומובן מאליו שכך גם הפוך, וגם אנחנו מקבלים ממנו לפעמים יחס גרוע יותר מהיחס שמקבל ממנו כל אדם אחר.

למה אנחנו מרשים לעצמנו לתת לפעמים יחס כל כך גרוע לאדם שהתחייבנו לאהוב יותר מכל אדם אחר?

למה אנחנו מרשים לעצמנו לומר לאהבת חיינו דברים פוגעים שלא היינו אומרים לאף אדם אחר?

למה אנחנו מרשים לעצמנו לרמות את האיש שהבטחנו לו נאמנות, ואנחנו שומרים אמונים לחברים שלנו שלא הבטחנו להם דבר?

אז הנה התשובה המפתיעה: התחייבות לא מספיקה. התחייבות היא לא סיבה מספיקה לקיים אותה. לכן אנחנו מפירים כמעט כל הבטחה ומתעלמים כמעט מכל התחייבות. אז למה אנחנו נאמנים לחברים שלנו? כי לא הבטחנו להם נאמנות, אנחנו פשוט רוצים להיות נאמנים להם. הבטחות והתחייבויות כשלעצמן הן חסרות ערך, ואף אחד לא שומר אמונים או מתחשב כי הוא התחייב לעשות את זה.

אז מה, יש רשות לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה בלי שום גבולות ואחריות אישית? אז לא, ממש לא. אבל אם אנחנו רוצים שבן זוגנו יקיים את ההתחייבויות שלו, אנחנו צריכים להבטיח שהוא רוצה לעשות את זה, וזה כבר תלוי בנו, כי רק אנחנו יכולים לספק את הדלק שיעורר בו רצון לקיים את הבטחותיו.

קשה לקיים הבטחות אהבה כלפי בן זוג שלא רואה את הצרכים שלנו, שפוגע בנו ושמזלזל בנו. ולא משנה כמה חזקות היו ההבטחות שנתנו לו, עם יחס כזה פשוט לא נרצה לקיים אותן. ורבים מאוד בינינו שאננים לגמרי כלפי הצרכים של השני כי הם בטוחים שהשני יאהב אותם כפי שהם כפי שהוא התחייב.

אבל הרעיון הרומנטי הזה לא עובד במציאות, כי אף אחד לא מתייחס באהבה אל אף אחד רק בגלל התחייבות להתייחס אליו באהבה. והאמונה ברעיון של "הוא חייב כי הוא התחייב" רק גורמת לנו להיות שאננים כלפי היחס שאנחנו נותנים לו.

וכאן נכנס לתמונה טיפול זוגי, שמלמד אותנו לתת אחד לשני את היחס ששנינו רוצים לקבל זה מזה, אבל לא בגלל הבטחות והתחייבויות שנתנו אלא בגלל רצון לעשות את זה. למעשה, טיפול זוגי מלמד את בני הזוג לתת אחד לשני סיבה טובה לקיים את ההתחייבויות היפות שהם נתנו.