מי שמעריך את עצמו על פי מה שאנשים אחרים עושים למענו, צפוי רק לאכזבות. מי שרוצה להרגיש בעל ערך בזכות מה שהוא עצמו עושה למען האחרים, בעיה של הערכה עצמית לא תהיה לו אף פעם.

אם אנחנו מרגישים טוב לגבי עצמנו רק כשמישהו אחר מתייחס אלינו, מציע לנו עזרה ומגלה בנו עניין, אנחנו תלויים לגמרי במצבי הרוח של אדם אחר, ביכולת שלו להתייחס לצרכים שלנו וברצון שלו לדאוג לטובתנו. איזה סיכוי יש לנו להרגיש טוב לתמיד? לעומת זאת, אם אנחנו מרגישים טוב לגבי עצמנו רק כשאנחנו מיטיבים באיזשהו אופן עם אחרים, שום מצב רוח של מישהו אחר לא יכול לקלקל את מצב הרוח או את הערכה עצמית שלנו.

התרגלנו להעריך את עצמנו על פי מה שאנחנו מקבלים: האם המתנה שלו מבטאת כמה אני חשוב? האם הדרך שבה הוא חגג את יום ההולדת שלי מבטאת כמה אני חשוב? האם ההתייחסות שלו לצרכים שלי מבטאת כמה אני חשוב? האם ההקשבה שלו לקשיים שלי מבטאת כמה האושר שלי חשוב?

אנחנו מרגישים בעלי ערך ביחס ישר לאהבה שלו, להסכמה שלו, לוויתורים שלו לטובתנו. כלומר, אנחנו מודדים את הערך שלנו על פי מה אנחנו מקבלים. וככל שאנחנו מקבלים יותר, אנחנו מרגישים יותר הערכה עצמית ובעלי ערך.

זה הופך אותנו לנזקקים, כי בלי לקבל ממישהו את מה שיביע את החשיבות שלנו אנחנו מרגישים שאין לנו ערך. "אני זקוקה לחום ולאהבה", "אני זקוק למילה טובה", כך אנחנו חוזרים ואומרים בלי להרגיש בנזקקות העמוקה שהמילים האלה מבטאות. "הוא לא נותן לי כלום", "אני נותן לה הרבה יותר ממה שאני מקבל ממנה", "הוא לא צלצל אלי לשאול לשלומי", אנחנו מתלוננים בהרגשה של חוסר ערך כי "הוא" לא החשיב אותנו מספיק.

תשומת לב, תמיכה, מתנות, דברי הערכה, מילים אוהבות, וכל דבר אחר שאדם אחד יכול לתת לאדם אחר, הפכו לחותם הרשמי, להסמכה הרשמית, לאישור הרשמי, לתוקף הרשמי שיש לנו ערך. ככל שהיהלום גדול יותר, ככל שההפתעה מדהימה יותר, ככל שהמחמאות רבות יותר, ככל שהוויתורים שלו למעננו גדולים יותר, יש לנו ערך גדול יותר. כך נדמה לנו.

איפה התבלבלנו? מאין צמחה התפיסה המוזרה שערכנו נמדד על פי ערך הדברים שמישהו אחר נותן לנו?

האמת היא שאין שום קשר בין מה שאנחנו מקבלים ממישהו אחר ובין הערך שלנו, כי שום דבר שמישהו נותן לנו לא מראה שאנחנו אהובים או חשובים או משמעותיים. זה מראה רק על רמת הנתינה והנדיבות והיצירתיות של הנותן. זה הכל. כלומר, מה שאנחנו מקבלים מבן זוגנו מראה רק עליו. ושום דבר שנקבל ממנו, בשום כמות ובשום צורה, לא ישקפו את הערך שלנו ולא יראו עלינו דבר.

אז מה מבטא את הערך שלנו? רק דבר אחד: מה שאנחנו נותנים לאחרים: עזרה, עידוד, השראה, התחשבות. ורק מהנתינה שלנו לסביבתנו אנחנו רשאים לשאוב הרגשה של ערך עצמי אמיתי ולא מזויף.

אדם בעל הערכה עצמית אמיתית ולא מזויפת אוהב גם הוא לקבל דברים טובים, שלא תהיה טעות בעניין הזה. אבל הוא לא נזקק לדברים האלה כדי להרגיש שיש לו ערך. וכמו ילד קטן שלומד להגיע ממקום למקום בלי עזרה, גם אנחנו צריכים ללמוד להשתחרר מהנזקקות שלנו לסמלים ולמחוות ולאישורים כדי להרגיש בעלי ערך.

כמובן שתמיד נעריך כל דבר שנקבל, אבל זה לא יגרום לנו לחשוב שאנחנו איכותיים יותר, אלא שהנותן איכותי יותר. ואז זאת לא נתינה בין שני נזקקים, אלא בין שני אוהבים שמרגישים הרבה יותר טוב כשהם נותנים אחד לשני, מאשר כשהם מקבלים משהו זה מזה.

שיחת וידאו אישית על הערכה עצמית