הנה משהו מפתיע לחשוב עליו: כעס שמתעורר בתוכנו הוא תגובה אוטומטית שאמורה להימשך דקה וחצי בלבד. וזה מדעי. תשעים שניות, זה כל תוחלת החיים של כעס מהרגע שהוא מתעורר ועד הרגע שהוא מתכלה. ואם הוא נמשך יותר, מה שכמובן תמיד קורה, זה מכיוון שאנחנו מלבים את הכעס עם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העוול שנגרם לנו, וכך אנחנו לא מאפשרים לכעס להתכלות אלא הופכים אותו לכעס גדול.

מבינים מה אנחנו עושים? אנחנו מתדלקים את הכעס עם סיפור שאנחנו מספרים על דברים איומים ונוראים שעשו לנו, ואז במקום שהכעס יימשך דקה וחצי וייעלם אל האין, הוא יכול להימשך גם עשר ועשרים שנה.

לא הכעס הוא אם כן הבעיה שלנו. הבעיה שלנו היא הסיפור שלנו על מה שעורר את הכעס. כי סיפור במהותו הוא בלון שמתנפח עוד ועוד עם הגזמות והפרזות: גבר כועס מתואר בסיפור שלה כגבר מתעלל, ואישה בוכה מתוארת בסיפור שלו כהיסטרית, והערה קטנה מתוארת בסיפור של שניהם כאלימות מילולית. עד שהבלון הופך להתפרצות זעם. וכך כעס שהוא במהותו רגש קצר טווח נשאר לתמיד ולא יכול לגווע אל מותו.

הניפוח, ההגזמה, ההעצמה וההפרזה הופכים כל דבר שאנחנו מספרים לעצמנו לסיפור עסיסי מאוד על עוול קשה מאוד, שמצדיק ברוגז ממושך, התכנסות, השתתקות, טריקות דלת ופרידות. וסיפור כזה לא מאפשר כמובן שום סליחה ושום מחילה.

אז זאת הנקודה: כעס הוא רגש קצר שבא והולך, וכך הוא צריך להיות. עשו לנו משהו שלא אהבנו, והתגובה המוצדקת מאתנו היא דקה וחצי של כעס. כי בינינו, זאת התגובה המוצדקת להערה לא נחמדה, לסירוב למשהו שרצינו, להתנגדות לדעתנו. וזאת תגובה לגיטימית ובריאה שמזמינה פיוס מהיר.

כי מהו בעצם פיוס? פיוס הוא אותו רגע של קסם שבו הצלחתם לשחרר את הסיפור שלכם על מה שעוללו לכם, והצלחתם לראות את מה שקרה בלי הסיפור שלכם עליו. זה כל הסוד של המעבר מהרגשת כעס להרגשת פיוס.

אז היו אקורדיון וכווצו את הכעס לדקה וחצי בלבד, ואז תרשו לעצמכם להגיב עם כל העוצמה הדרושה לכם. ואם לא תרשו לסיפור הלוואי שלכם להאריך את הכעס מעבר לדקה וחצי, או להעצים את הסיפור שלכם מעבר למה שבאמת קרה, אתם מבטיחים לעצמכם אווירה של שלום.

עוד משהו שלא ידענו על כעס בשיחת וידיאו אישית