אנחנו נוהגים לבלבל בין צדק ובין נקמה. לדעתנו צדק ייעשה כאשר מישהו שפגע בנו ישא בעונש. חוקי המוסר העממי תמיד תובעים קורבן.

למשל, כאשר שותפכם ממלא את ציפיותיכם הוא מקבל מכם גזר נאה, וכאשר הוא מעדיף את הציפיות של עצמו הוא מקבל מכם עונש, גלוי או סמוי: נזיפה, שתיקה רועמת, היעלמות.

כולנו גדלנו על הרעיון שאדם שעשה מעשה טוב צריך לקבל אות הצטיינות, ואדם שעשה דבר רע צריך להיענש. הורינו התחילו בזה מהרגע הראשון שבאנו לעולם. המשיכו אחריהם כל מחנכינו בגן ובבית הספר, בתמיכתן האדירה של כל שלוחות התרבות והנורמות החברתיות.
וכך הגענו כולנו אל החיים הבוגרים עם נכונות להעניש כל מי שלא נוהג כפי כלפינו בכבוד שלדעתנו מגיע לנו.

אם אתם רוצים יחסים מסוג אחר ביניכם ובין העולם, סלקו מחייכם את כל מושגי השׂכר והעונש שהבאתם אל חייכם. במקומם התחילו לארח בתודעתכם את מושגי הסיבה והתוצאה.

אנחנו מענישים אדם אחר כי אנחנו מניחים שהוא התכוון לפגוע בנו. אבל בכל רגע פתוח של מודעות זכרו שמעשה שמישהו עושה עכשיו לא יכול להיות שונה, משום שהמעשה הזה הוא תוצאה של אלפי התהוויות מהעבר שהאדם לא בחר בהן: האופי שלו, החינוך שלו, הגנים שלו, המחשבות שלו, הרגשות שלו. והוא לא בחר באופי שלו, בחינוך שלו, בגנים שלו, במחשבות שלו וברגשות שלו.

אם אתם רוצים להעניש את האשם, לכו אל מי שברא אותו, לכו אל מי שהוליד אותו, לכו אל מי שחינך אותו, לכו אל מי שלימד אותו, לכו אל מי ששימש עבורו דוגמה ומופת.

וכשתבינו שאין טעם להעניש גם אל כל אלה, אולי תתחילו להבין שהאדם היחיד לבוא אליו בטענות הוא אתם עצמכם, והציפיות שלכם שאנשים יהיו שונים מכפי שהם.

אכן, כמובן שגם אתכם עצמכם אין טעם להעניש, כי גם אתם לא בחרתם להיות מי שאתם, וגם אתם לא בחרתם את הציפיות והמחשבות והרגשות שלכם. אבל זה המקום היחיד שבו אתם יכולים לשנות ציפיות ומחשבות ורגשות מכאן והלאה, ולפתח הבנה חדשה של המציאות.

האדם הנפגע רואה רק את התוצאות. האדם המחוסן מפגיעות רואה רק את הסיבות. כשאדם מתייחס אליו בצורה שאמורה לפגוע בו הוא אינו מתייחס למה שהאדם אמר או עשה, אלא לאדם עצמו, שנוהג כפי שהוא יודע להתנהג. כשאתה מתייחס לסיבה, התוצאה מסולקת. כשאתה מתייחס לאדם שהסב לך צער ולא למעשה שהוא עשה, כל הפגיעות נעלמות.