החיים אינם שונים במהותם מלוח שחמט. כל מצב מתהווה על ידי כל המעורבים בו, וכל אחד מהמעורבים מושפע ממנו, משפיע על התהוותו ומשפיע על האחרים. שחקנים גרועים רואים בכל רגע רק את הכלי שהם מזיזים, ואינם לוקחים בחשבון את השפעת מעשיהם על הסובבים אותם ועל עצמם. אי אפשר לנצח במשחק עם התייחסות כזאת.
ההבדל בין החיים ובין משחק שחמט הוא בכך, ששחקנים טובים בחיים לא רק מזהים את מכלול הנסיבות ואת מכלול האפשרויות, אלא משתדלים להפיק מהן את מירב התועלת לעצמם ולסובבים אותם.
קיומך תלוי בקיומם של מיליארדי גורמים אחרים, ואת משמעותך אתה שואב מכל האנשים, המחברים אותך באין-סוף דרכים עם כל העולם. ככל שאתה מרגיש נבדל יותר מהרשת המחברת את כולנו זה אל זה, אתה מתקשה יותר לחוות יחסי גומלין עם העולם המורכב שמחוצה לך, ועם העולם המורכב שבתוכך.
אתה מה שאתה רק לעומת אנשים אחרים שאינם אתה. על אי בודד אתה חסר זהות לחלוטין. לא תוכל לזהות שום תכונות ושום היבטים של אישיותך, ולא תוכל גם לפתח בעצמך דבר, משום שכל התפתחותך מתקיימת מתוך הזיקה ההדדית בינך ובין אנשים אחרים.
לא באת לעולם עם האופי והאישיות שיש לך. באת לעולם רק עם פוטנציאל. את התכנים שיצקת לפוטנציאל הזה ספגת ממעגלי האנשים שהקיפו אותך, ומהם למדת להיות מי שאתה: קודם כל מהמעגל הקרוב של אבא ואמא והאחים, ואחר כך, מעגל אחרי מעגל, המשפחה המורחבת, המחנכים, החברים, הדמויות המשפיעות.
והמעגל האולטימטיבי הוא המאגר הרוחני הגדול שהתהווה במהלך כל קיומו של המין האנושי. מכאן קיבלת כל מה שיש לך: את הגנים שלך, את הטבע שלך, את התכונות שלך, את הצביון האישי שלך, את סגנון החשיבה שלך, את מלאי התפיסות והאמונות המנחות את התנהגותך.

אתה מוצר חברתי

יש לנו הרגשה שכל מה שאנחנו חושבים ומאמינים בו הוא שלנו. אבל כל תכולת השכל שלנו איננה אלא מראָה המשקפת את ערכי החברה שבה אנחנו חיים ואת אמונותיה. כל מה שיש בראשך, כל האמונות וההשקפות והתפיסות המכוונות את מעשיך, כולן אינן אלא זרעים שהוטמנו בך על ידי החברה שבה גדלת. אילו גדלת בסביבה אחרת, היו השקפותיך שונות והיית משוכנע בדברים שונים, אולי אפילו באותם דברים שהיום אתה מגנה בלהט.
כל תשוקותינו ושאיפותינו, כל חרדותינו ותסכולינו, הם תוצר תרבותי שהתגבש בנו מתוך התהליך החברתי שעיצב את התפתחותנו. כל מה שבתוכנו, כל מה שאנחנו חושבים, כל מה שאנחנו מאמינים בו, כל מה שאנחנו משוכנעים בו, כל מה שאנחנו מוכנים להיהרג כדי להגן עליו, איננו יצירה מקורית משלנו ולא פרי מחשבה שלנו, אלא השתלה מבחוץ שבוצעה בנו על ידי כל הדמויות שליוו את התפתחותנו. כל אדם שהכרת אי פעם, וכל האנשים שהוא הכיר אי פעם, וכל אלה שהם הכירו אי פעם, כולם שותפים בהתגבשות אישיותך כפי שהיא. כמובן שלחלק מהם היתה השפעה ישירה עליך ולאחרים השפעה עקיפה, אבל אין שום אדם ושום גורם ושום אירוע בתולדות האנושות שאינך נושא את חותמו.

כל העולם בך

כל רגשי הבדידות שאנשים חווים, כל השלילה והפסילה, כל הזרות והאדישות, הנם תוצאה של תודעת "אני" מופרזת, וביטוי להיעדר חוויית ה"אנחנו" הגדול הזה. כשאתה מאפשר למודעות שלך להיפתח, אתה חווה את כל העולם בתוכך, ואתה חווה את עצמך בכל חלק של העולם.
עם מודעות מוגבלת אינך יכול להבחין כך. אינך רואה את החוט המקשר בין ההתנסויות שלך ובין ההתרחשויות בעולמם של אנשים אחרים. ובלי הכרה באלה אינך יכול להרגיש שייכות אמיתית לעולם, ולא נשאר לך לחוות אלא הרגשת תלישות וניכור וחוסר אכפתיות.
עם מודעות פתוחה אתה מרגיש שייך לכל אדם בעולם, ולא רק לחוג הקטן של קרוביך, חבריך לעבודה, שכניך וידידיך, משום שאתה יודע שכל אחד מצוי בך באופן כלשהו, ושאתה מצוי בכל אחד באותו אופן.
מודעות פתוחה פירושה ידיעה שכל הדברים שלובים זה בזה ללא הפרד, ואין לאיש מאתנו רשות וזכות לפגוע במשהו השייך לכולם. רק כשאתה מוכן לוותר על הצורך להיות אחד ויחיד, ולהכיר בכך שקיומך קשור בקיומו של כל עשב השדה, כל ציפור על העץ, כל קופאית בסופרמרקט, וכל פקיד המחתים את טופס השומה שלך - רק אז אתה זורה סוף סוף לרוח את הרעיון שאתה בעל ערך רב יותר מאיזשהו אדם אחר בעולם. ויחד עם זה, זוהי גם התנסות בידיעה שאף אדם אחר בעולם אינו בעל ערך רב יותר ממך.

העתיד הוא שלך

עם מודעוּת פתוחה אתה מרגיש אחריות חדשה כלפי עצמך, משום שגילית שקיומך האישי הוא חלק מהקיום השלם. אתה מרגיש אחריות כלפי איכות הסביבה כי היא שייכת לך, אתה מרגיש חובה כלפי העתיד כי הוא שייך לכל הבאים ממך, ואתה מרגיש אחריות כלפי כל אדם ביקום משום שכל אחד חולק אתך את היש.
אתה יכול להמשיך לחיות את חייך עם עין עצומה לכל מה שנמצא מעבר לעצמך, ולהמשיך לקיים את אשליית האינדיווידואליות המדומה שלך, אבל אתה יכול גם להתנסות באיחוד עם כל יצורי העולם, היוצרים כולם יחד את סימפוניית החיים, ולחוות את משמעות היותך חלק מכל הפלא הזה.
אין בכך כדי להקטין את ממדיך. נהפוך הוא, כשאתה מכיר בכך שאתה חלק מהשלם יחד עם כל האנשים האחרים, אתה מאשר שכל הקיום מצוי בך כפי שאתה קיים בכל הקיום, שאתה חלק ממשהו עצום וגדול לאין שיעור, ושכל מה שמצוי רלוונטי לך ולחייך.
ההזדהות עם הקיום האנושי כולו היא פתח היציאה מהאגו הקטן שבו אתה כלוא, אל תודעה החווה את הקיום הגדול, שברצף התהוותו המתמדת אתה משתתף.