·        האם אתם מקשיבים לעצמכם?

·        האם אתם שמים לב מה אתם אומרים כשאתם "מדברים"?

·        האם אתם שומעים איך אתם מייפים את המעשים של עצמכם?

·        האם אתם מרגישים איך אתם מתארים בהגזמה את הכיעור במעשים שלו?

·        האם אתם שומעים איך אתם מייפים את החיוביות במעשים שלכם?

·        האם אתם שומעים איך אתם סולחים לעצמכם על אותם מעשים שאתם לא סולחים כשהוא עושה אותם?

רק כשתקשיבו לעצמכם באמת, תוכלו לעבור מאווירת ויכוח לאווירת דיאלוג.

מה ההבדל בין ויכוח ודיאלוג? כשמתווכחים רוצים רק להשמיע, להטיח ולפגוע. בדיאלוג מדברים, וכשמדברים רוצים לשמוע, להבין וללמוד. אם אתם חיים באווירת ויכוח, אז המרחב הזוגי המשותף שבו אתם חיים הוא שדה מוקשים. ולא משנה מי מכם דורך על מוקש, תמיד שניכם נפגעים.

כדי לעבור לאווירת דיאלוג עליכם לגלות את המוקשים המילוליים האלה המפוזרים מתחת לרגליכם, ולפרק אותם.

התחילו בכך שתלמדו להכיר את מטעני החבלה האלה, שהורסים את התקשורת ביניכם. הם נמצאים כולם במילים היוצאות מפיכם. מספיק שכל אחד מכם יקשיב למילים שלו. מהר מאוד יתבהר לכם איך אתם מכשילים באופן שיטתי כל סיכוי לתקשורת הוגנת ויעילה.

אז בואו נכיר את המטענים הממולכדים שבהם אתם משתמשים חופשי, כדי שלעולם לא תרצו עוד להוציא אותם מפיכך.

מוקש 1: "אבל"

·        אולי אני לא צריכה לומר את זה, אבל אתה מוציא אותי מהכלים.

·        אני לא רוצה להתערב, אבל אתה לא משאיר לי ברירה.

·        נכון שאני צועקת, אבל אחרת אתה לא מקשיב.

·        אולי אני היסטרית, אבל אתה מוציא ממני את כל הרוע.

·        מזמן יכולתי לעשות לעצמי קריירה, אבל אתה לא אפשרת לי.

"אבל" היא מילת קסמים שמאפשרת לנו להודות בטעות, להתנצל, להכיר בחולשה באופיינו, לחשוף פגם בהתנהגותנו, ואז במילה אחת להפוך את הטעות למעשה מוצדק, את ההתנצלות להאשמה, ואת החיסרון ליתרון.

כשאנחנו אומרים "אבל" אנחנו מבטלים את מחצית המסר שלא נוח לנו אתו, ונשארים עם המחצית השניה, שמציגה את שותפנו אחראי להתנהגותנו: הוא הוציא אותנו מהכלים, הוא לא משאיר לנו ברירה, הוא לא מקשיב, הוא מוציא מאתנו את כל הרוע, הוא לא מאפשר לנו להתפתח.

כך עובדים מנגנוני ההכחשה שלנו ללא הפסקה, כדי להבטיח שנרגיש טוב עם עצמנו בלי קשר עם מעשינו.

כשנפסיק לומר "אבל" נישאר עם האמת על עצמנו: אנחנו אומרים מה שאנחנו לא צריכים לומר, אנחנו מתערבים, אנחנו מדברים יותר מדי, אנחנו היסטריים, אנחנו לא מתפתחים. את כל אלה אנחנו עושים, לא הוא.

כנות כזאת מזמינה כנות דומה גם מצדו. וכשכל אחד מכם יהיה מסוגל לדבר על החולשות והטעויות של עצמו בלי "אבל", יתחיל הדיאלוג האמיתי ביניכם.  

מוקש 2: "לא התכוונתי"

·        לא התכוונתי לבגוד בך, זה פשוט קרה.

·        אם נפגעת אני מצטער, זה לא מה שהתכוונתי.

·        אני לא מתכוונת לבייש אותך, אני רק אומרת מה שאני חושבת.

·        לא התכוונתי לבזבז את המשכורת שלך, פשוט לא יכולתי להתאפק.

·        אני לא מתכוון למתוח ביקורת על הורייך, אני רק רוצה שתראי את האמת.

חשבו כמה פעמים פגעתם, קיללתם, שיבשתם, הרסתם, והייתם משוכנים שאתם חפה מפשע כי יש לכם רק כוונות טובות. אז איך חוזרת ונוצרת הסתירה הזאת בין מה שאנחנו מתכוונים ובין מה שאנחנו עושים?

לכך אחראי מנגנון הגנה מתוחכם מאוד, שמאפשר לנו להאמין שלא חשוב מה אנחנו עושים, כל עוד "לא התכוונו" לא מגיע לנו עונש. בזכות "לא התכוונתי" אתם יכולים להאמין שמעשיכם השליליים "פשוט קורים" לכם, ולכם אין שום חלק בזה. 

כשתסרבו להתפתל סביב תירוץ עלוב כזה, תוכלו לראות את מעשיכם במבט כן, אמיתי והוגן. ואז תאמרו בכנות: בגדתי בך, פגעתי בך, ביישתי אותך, בזבזתי את המשכורת שלך, מתחתי ביקורת על הוריך. זה קשה, אבל רק כנות כזאת מאפשרת תקשורת פתוחה וגלויה על הדברים שקרו, וזוהי הזמנה פתוחה לדיאלוג.

מוקש 3: "בגללך"

·        בגללך עשיתי מה שלא האמנתי שאני מסוגלת לעשות.

·        אני בקריזה כי אני לא סובלת שאתה רובץ כל היום ליד הטלוויזיה.

·        אני זקוקה לתשומת לב מכיוון שלא קיבלתי אהבה בבית.

·        אני קנאית בגלל הילדות הקשה שעברתי.

·        אני עקשנית בגלל האופי שלי.

למילות הסבר קטנות אלה יש כוח מאגי להציג את עצמנו כקורבנות חפיים מפשע של אנשים מרושעים, או של נסיבות שאין לנו שליטה עליהן. הן משמשות אותנו כל פעם שאנחנו רוצים להעביר את האחריות למעשינו אל הבית, אל העבר, אל המשפחה, אל התת-מודע, אל האופי שלנו, ובעיקר אל שותפנו. הכל בגללם, הכל בגללך, זה לעולם לא בגללי.

המסר הוא: מה אני אשמה? מישהו אחר גרם לי, הכריח אותי, לימד אותי, חינך אותי, התגרה בי, הוציא ממני. ואחרי הסבר כזה איזו סיבה יש לך לבוא אלי בטענות? הרי עשיתי מה שעשיתי מחוסר ברירה.

כשתבינו שכל דבר שאתם עושים הוא תמיד הבחירה שלנו והאחריות שלנו ולא של מישהו אחר, נהיה מסוגלים לנהל עם שותפנו דיאלוג אמיתי, שבו שנינו מכירים כל אחד באחריות של עצמו על בחירותיו.

מוקש 4: "למה אתה לא"

·        למה אתה לא מקשיב?

·        איך יכולת לעשות את זה?

·        מתי תבין שאני לא סובלת את זה?

·        כמה פעמים אני צריכה לומר לך?

·        איפה היית עד עכשיו?

מילות שאלה תמימות אלה חיוניות מאוד בכל תקשורת שבה אנחנו רוצים לברר עובדות: למה אתה רוצה לפגוש אותי, איפה, מתי, כמה אנשים יהיו, איך אני אגיע לשם. אבל מילים אלה מאבדות לגמרי את תמימותן כשאנחנו משתמשים בהן כמכשיר להצליף זה בזה.

כל פעם שאתם משתמשים באחת מהמילים האלה שלא על מנת לברר עובדות, אתם עושים את זה כדי לנזוף, לגעור, להטיף מוסר, להעמיד בפינה. בכך אתם משתמשים בהן במטרה לעורר מריבה.

איך תדעו את ההבדל? אתם פשוט תדעו. כשאתם שואלים את שותפכם "למה לא קנית לי מתנה ליום הולדת", אתם בוודאי לא מצפים לדיווח ענייני. אתם בוודאי מצפיםכ שהוא יבין שהוא לא בן אדם, שיתנצל ושייענש.

כשאתם עוברים מוויכוח לדיאלוג אתם משאירים למילים האלה את הייעוד המקורי שלהן, לברר ולהבהיר, לבדוק ולבחון: "מה אתה רוצה שנעשה כדי שאף אחד מאתנו לא ישכח את יום ההולדת של השני? מתי אנחנו הולכים לקנות לי מתנה? איפה אתה רוצה שנקנה? כמה אתה רוצה להשקיע? איך אתה מתכוון להפתיע אותי?"

בשימוש הנכון שלהן, מילות השאלה הן פתיחה מצוינת לדיאלוג.

מוקש 5: "אילו היית"

·        אילו היית אוהב אותי היית אומר לי את זה.

·        אילו היית רגיש יותר היית יודע בעצמך מה מציק לי.

·        אילו היית מבין אותי היית יודע כמה אני סובלת.

·        אילו היית קשוב אלי הייתי מרגישה שיש לי חבר.

·        אילו היית מקבל אותי כמו שאני לא היית מבקר אותי.

רבים בינינו מאמינים שאם מישהו התאהב בנו הוא מתחייב למלא את כל רצונותינו. זה כל כך הגיוני בעינינו, זה נראה לנו כל כך מובן מאליו, אז איך זה יכול להיות לא נכון?

למעשה, אנחנו מצפים ממנו לצייתנות, לא לאהבה. אנחנו רוצים שהוא יעשה מה שבעינינו נחשב לנכון, לא מה שבעיניו נחשב בעיניו. וכשאנחנו יודעים בדיוק מהם הכללים שלפיהם צריך אדם אוהב להתנהג, אנחנו משאירים לו מרחב צר מאוד להביע את אהבתו בדרך שלו.

למשל, ייתכן שאנחנו אומרים "אני אוהב אותך" פעם ביום, והוא אומר את זה פעם בשנה או לעולם לא. אם אנחנו נצמדים לקריטריונים שלנו אנחנו בצרות, כי אנחנו לא רואים את מה שהוא מנסה בדרכו לתת לנו.

בדיאלוג אמיתי אנחנו לומדים ולא מלמדים. ועם גישה של למידה אנחנו מתחילים לגלות מה בעיניו נחשב לביטוי אהבה, לנתינה, להשקעה, להתחשבות, לרגישות.

אילו היינו פחות דואגים לקשב שלו ויותר דואגים לקשב שלנו, ייתכן מאוד שהיינו מוצאים שהחשבון מאוזן לגבי השאלה "מי אוהב יותר". ואז אולי היינו מגלים שהתסכולים שלנו מיותרים.

מוקש 6:"אם גם אתה"

·        אני מוכנה לתת המון, אם אני גם אקבל ממך.

·        אני מוכנה לתקן את הטעויות שלי, אם גם אתה תתקן את הטעויות שלך.

·        אם אתה לא מוכן להשקיע ביחסים, גם אני לא אשקיע בהם.

·        אם אתה רוצה סקס, אז תלמד להתייחס אלי אחרת.

·        אם אתה רוצה שאני אלך אל הוריך, אז תתחיל לבקר אצל ההורים שלי.

רבים בינינו קיבלו בילדותם את המסר שהם אהובים רק כשהם ילדים טובים. לכן רבים בינינו הביאו לחיים הבוגרים יכולת לאהוב מישהו "רק אם" הוא יעשה מה שנכון בעיניהם.

זו אינה אהבה, זו סחיטה. כשאנחנו מעריכים כל דבר ששותפנו עושה בשבילנו במושגים של עיסקת חליפין, כל דבר שאנחנו עושים בשבילו הוא בבחינת השקעה שמצפה לתמורה.

אנחנו שומרים בראשנו לוח ניקוד שבו נרשם כל דבר שאנחנו עושים זה למען זה, ומדי יום אנחנו מסכמים את נקודות האהבה שקיבלנו לעומת נקודת האהבה שנתנו, כדי להבטיח שאנחנו לא מקבלים פחות מכפי שאנחנו נותנים.

המעבר לדיאלוג מזמין אותנו לשמוע את עצמנו כל פעם שאנחנו אומרים "אם אתה", ולזכור שאנחנו מבטאיים באותו רגע אהבה על תנאי ונתינה על תנאי. המודעות לכך בוודאי תמריץ אותנו להציע אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר.

ואז נגלה שבלי "אם אתה" הכל נעשה פשוט: "אני רוצה לתת לך הכל", "אני מוכנה לתקן את הטעויות שלי", "אני אשקיע ביחסים כל מה שאני יכול", "אני תמיד רוצה סקס אתך".

ומה לגבי שותפנו? אם הוא לא יעשה שום מעבר, וימשיך לדאוג רק לצד שלו? ובכן, כמה שרעיון זה יישמע לנו קשה לעיכול, "אתה" לא שייך לתחום האחריות שלנו. זה תחום האחריות שלו. בדיוק כמו ש"אני" הוא תחום האחריות הבלעדי שלנו בלבד.

אבל כשאנחנו מציעים מצדנו את המאה אחוזים שלנו, בן זוגנו לא ימצא את עצמו נאלץ להתגונן בפני האשמה או תביעה מצדנו. ואז יהיה לו הרבה יותר קל להיענות גם הוא לנתינת מאה האחוזים שלו, אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. 

מוקש 7: "אתה צריך", "אתה חייב", "אתה מוכרח"

·        אתה צריך להיות שותף בתפקידים הזוגיים.

·        אתה צריך לתת לי הרגשה שאני נחשקת.

·        אתה צריך לדעת להעריך את מה שאני עושה.

·        אתה חייב ללמוד להיפתח.

·        אתה מוכרח להבין אותי.

"צריך", "חייב" ו"מוכרח" הן שלוש המילים החביבות ביותר על מי שמצפה לקבל על ידי תביעה. הבעיה היא שכאשר אנחנו מנסים לקחת, אנחנו לא מקבלים דבר.

אתם משתמשים בשפה הזאת מכיוון שכל אחד מכם בא עם ציפיות מוקדמות איך השני צריך להתנהג. כשאחד מכם אומר "אני מצפה", אתם מתכוונים לומר "אתה צריך", כי הרי כשאתם מצפים למשהו, שותפכם חייב לעבור מיד לדום מתוח.

ואם הוא לא קופץ לדום אתם כועסים מאוד. ואז את כמו אדם שמלמד חתול לנבוח. אתם מנסים ומנסים, ובסוף החתול מביט בכם ואומר "מיאו", כי חתול נשאר חתול, וזה סופי. שותפכם ינהג תמיד על פי הציפיות שלו ולא על פי הציפיות שלכם, וגם זה סופי.

כדי לעבור לדיאלוג התחילו בכך שתפסיקו לכפות על שותפכם את הציפיות שלכם. זאת קבלה אמיתית. כך כל אחד מכם מקבל את השני כפי שהוא, ולא כפי שלדעתכם הוא צריך להיות.

זה ישחרר אתכם מהרבה מאוד תסכולים ומהרבה מאוד כעסים, ויאפשר לכם לבוא אל היחסים ממקום הרבה יותר חיובי.

ללמוד את שפת הדיאלוג

מה שיקבע את איכות התקשורת ביניכם יהיה הבנתם של שני העקרונות שמהווים תשתית לכל דיאלוג:

1. כנות. כל אחד מכם כן מאוד לגבי הפגמים של שותפו, אבל מה עם כנות לגבי החולשות שלכם? כשאתם כנים באותה מידה לגבי עצמכם אתם רואים את התרומה שלכם להתפתחותו של כל מצב. ואז אתם לא מחפשים יותר את האשמה רק אצל השני. חשבו איזה דיאלוג נפלא יכול להתפתח ביניכם מנקודת מוצא כזאת.

2 קבלה. עד כה חשבתם שבן זוג אוהב אמור לתת לשני את מה שהוא רוצה. אבל המציאות שונה לגמרי. את לא נולדת לעמוד בציפיות שלו ואתה לא נולדת לעמוד בציפיות שלה. קבלה אמיתית יכולה להתקיים רק כשאתם מסלקים את הציפיות שיש לכם זה מזו.

כן, מסלקים, עד כמה שזה נשמה לכם מוזר ומקומם. ציפיות לוכדות אתכם במאמץ הדדי לכפות כל אחד את הציפיות שלו על רעהו, והנה המתכון לכל המחלוקות.

שחרור מציפיות "איך הוא צריך להיות" ישאיר אתכם נטו עם האדם שאתו אתם חיים, ויאפשר לכם לקבל אותו כפי שהוא. אין קבלה אחרת.

הקשיבו אם כן למילים שלכם, וזהו את המוקשים הערמומיים שאתם מפזרים לאורך הדרך. שותפכם לא יוכל להישאר זמן רב לבדו עם תקשורת הרסנית כזאת.