האנשים החכמים ביותר מתנהגים בטיפשות הגדולה ביותר כשהם מעורבים בקונפליקט זוגי. הוא יכול לשמוע אותה מדברת על צרכים בסיסיים שהיא לא מקבלת מענה להם, וכאילו היא מדברת אליו בשפה זרה. היא יודעת שאם היא תדרוש ממנו בתוקפנות את מה שהיא רוצה הוא לא יקשיב לה, וכאילו היא לא יודעת מה שהיא יודעת.

מדוע מה שמובן מאליו בשבילנו בתקשורת שלנו עם כל אדם, נמוג ונעלם בתקשורת שלנו עם בן זוגנו? אז בטוח שהסיבה לתקשורת העצבנית בין בני זוג היא לא בגלל הבדלי החשיבה בין גברים ונשים, כי כל אחד מבני הזוג מתקשר חופשי עם בני המין השני מחוץ ליחסים.

והסיבה היא גם לא בגלל הבדלי האישיות ביניהם, כי כל אחד מהם מתקשר ביעילות בשאר תחומי חייו עם אנשים בעלי אישיות שונה לגמרי.

האם יש משהו במערכת הזוגית עצמה שמטשטש את השכל שלנו ולא מאפשר תקשורת יעילה?
אז כן, יש משהו במערכת יחסים שהופך את התקשורת בין בני הזוג לקשה מנשוא. יש בנו חלק "נותן" וחלק "לוקח". כשאנחנו מנהלים תקשורת עם אנשים אחרים, שני החלקים פועלים בנו ביחד. שיתוף הפעולה הזה מאפשר לנו בעת ובעונה אחת גם לדאוג לצרכים של עצמנו, וגם להבטיח שהשני יקבל את מה שמגיע לו.

זה מה שקורה כשאנחנו קונים רכב: אנחנו לוקחים מה שאנחנו רוצים, ומשלמים את הסכום שהם רוצים, וכולם מרוצים. ומה קורה במערכת יחסים? שני החלקים האלה מתפצלים, וכל אחד מתפקד לגמרי בנפרד.
ואז לפעמים אנחנו ממש מתוקים, ואנחנו מוכנים להקריב שינה ובילוי כדי לעזור לבן זוגנו. אלה הן אותן פעמים שרק "הנותן" שבנו מתפקד, שבהן אנחנו מוותרים לגמרי על האינטרסים שלנו לטובת האינטרסים שלו.

אבל זה רק נשמע טוב, ובעצם זה רעיון גרוע מאוד, כי ברגע ש"הלוקח" תופס פיקוד, הוא מגיש את השטר לפירעון: "אני עושה בשבילך הכל, עכשיו תעשה אתה הכל בשבילי". וזה מה שקורה בחלק ניכר של החיים הזוגיים: פעילות נפרדת של שני החלקים, שגורמת ל"לוקח" שבנו להפוך את הנתינה שלנו לסחר-מכר, ולהצדקה לדרישות הבאות שלנו.

מבינים את הסיבה לכך שהתקשורת הזוגית היא ברמת גן ילדים? אנחנו זוכרים רק את פעילות "הנותן" שלנו, ובן זוגנו זוכר רק את פעילות "הלוקח" שלנו. והפוך כמובן אותו הדבר. ואז מה הפלא שכל צד מרגיש שמוצדק לגמרי להילחם נגד בן זוג שרק לוקח, בעוד אנחנו רק נותנים?

כדי לעבור לתקשורת מקרבת אנחנו צריכים להתאמן בשיתוף פעולה בין שני החלקים בתוכנו, ולזכור בכל מצב גם מה דרוש לי וגם מה דרוש לו בעת ובעונה אחת.